מה שאתם צריכים לדעת:
daniel

שם: דניאל.

גיל: 22.

turn ons: סושי, חלב, צ'ינצ'ילות.

turn offs: מוזיקה מזרחית, אנשים שכותבים "צומת לב", אבי ביטר.

משפט לאומה: זה עוד מעט כבר לא יהיה מצחיק.

לדר' סטפן כץ שלום רב.

הנידון: דניאל

דניאל בן למשפחה שעלתה לארץ מרומניה ב1981. האם נוצרייה האב יהודי. שני ההורים רופאים ולהם שני בנים. דניאל רצה להתגייר ועשה תהליך משמעותי, בסוף לא זכה לסיים את התהליך בגלל עיכובים בירוקרטים ובעצם נידחה על ידי הרב. הפגיעה של דניאל הייתה גדולה.

מרגיש לא רצוי על ידי המדינה והיהדות ונכנס ל עצבנות ואי שקט, חרדה וכעסים פנימיים שלא היה מוציא אותם מפני בדרך כלל הוא אדם מאופק ובשליטה.

יחסיו עם הורים תקינים. חילוקי הדעות נורמטיביים. יש תקופות של כעסים. הוא יודע להודות בטעויות ולהתנצל. בסך הכל משפחה טובה מאד.  

מדובר באיש מוכשר ביותר, מצפוני, ישר והגון. איש שרוצה להשקיע ולתרום. יש לו קווי אישיות כפייתיים והוא מרבה לפעול מתוך השכל. מנתח כל מצב ומתקשה לחוות רגשות בעוצמה גדולה. רגשות אלו מביאים אותו לעצבנות ומתח רב. נראה שיש בו נטייה לפתח תלות והרגלים כפייתיים.

הטיפול עצמו יעיל מאד. הוא ממתן את הקווים הכפייתיים ואת הנטייה שלו להרגלים נוקשים. מרשה לעצמו הרבה יותר הבעת רגשות ובעיקר מארגן ומעצים את חייו אחרי הדחיות השונות שחווה מן היהדות. הטיפול עדיין נמשך ואני מתכוון להמשיך אותו על מנת לברר את ההישגים שהושגו. הטיפול הוא בעיקר קוגניטיבי התנהגותי ואנו נכנסים גם להיבטים של משמעות החיים ושל דינאמיקה פנימית של יחסי אנוש אינטימיים.

בברכה
יששכר עשת, פסיכולוג קליני

26.01.06
14:08
עבור דרך קירות - שאל אותי כיצד

בעודי עומד בקרן הרחוב, מחכה לחברי אותו לא ראיתי זה חודשים רבים, נשענתי על גבי גדר האבן שהוקמה כדי ליצור חיץ בין הרחוב וגן הילדים מעברה השני.

נשענתי עליה, ראשי מוטה אל עבר השמיים, יוצר בדמיוני דמויות מענני צמר הגפן ששטו באוויר, הרוח האביבית שבסטרטוספרה משחקת איתם, הנשיאים משנים את צורתם מדי שניות. כמה נהניתי לצייר לעצמי דרקונים, כלבים או אנשים חובשי מגבעת.

לפתע, בעוד תשומת ליבי נתונה לעננות, התחלתי להרגיש כאילו אני שוקע אל תוך קיר האבן עליו נשענתי. נבהלתי מעט בתחילה ואיבדתי את שיווי משקלי, רגלי כושלות ואני נופל לאיטי אל המדרכה, משפשף את חולצתי על קיר האבן.

כעבור שניות מעטות מצאתי עצמי יושב על המדרכה, גבי נוגע לא נוגע בקיר האבן מאחורי, עיני מטיילות לקיר שמאחורי ומחשבות מתרוצצות בראשי. לפני שהגעתי לכלל החלטה בנושא המוזר שהיקום כאילו צעק לי להתמודד איתו – הופיע חברי מעבר לכביש ונופף לי בידו. שלחתי לקיר שמאחורי מבט חושד אחרון ועברתי את הכביש.

*   *   *  

ועכשיו אני בביתי, ישוב אל מול השולחן, כוס תה בריח ורדים ושתי כפות גדושות דבש עומדת מולי, ואני מעלעל בעיתון היום. זיכרון המקרה היום התעופף ממוחי כשם שענן משנה את צורתו בשמיים, משאיר רק צל של צורתו הקודמת אשר מיטשטשת ונעלמת ככל הזמן עובר.

אני קם מן השולחן, כוס התה בידי, ומדליק את הטלוויזיה. על המרקע מופיעה אשת חדשות אשר מדברת על דברים שמזמן הפסיקו לעניין אותי. מי נגד מי, המלחמות הדמגוגיות המיותרות שלא מוסיפות למשתתפים ולא לי בריאות. אני נשען על קיר המטבח ולוגם מעט מהתה הממותק שלי. עוצם עיניים ונותן לתחושה החמימה לעטוף אותי, כאילו נכנסתי אל תוך מקלחת רותחת. הלשון שלי מעקצצת מעט, ואני יודע שהיא נכוותה מהתה. ופתאום שוב.


אני מרגיש איך הכתפיים שלי כאילו יוצרות גומחה בתוך הקיר, כאילו גופי שהתחמם ממס את הבטון המזויין מאחורי. אני שומט את כוס התה מידי והוא נופלת לרצפה, מתנפצת לחלקיקים, הנוזל החום נשפך על הרצפה ושולי המכנסיים שלי נרטבים. אני מרגיש את החום פושט ברגלי ולרגע דעתי לא נתונה לקיר הבולע אותי. כעבור שניות אחדות אני מתעשת ושם לב שכל הגו העליון שלי שקוע בתוך הקיר, ואני ממשיך לשקוע עמוק יותר. הפאניקה שלי כבר מזמן הפכה לשיתוק כללי ואני לא מסוגל להזיז איבר, אינני יודע אם באמת זה בגלל הפחד שפשט בי או שמא בגלל הקיר התוחם אותי.


לאט לאט גופי ממשיך להיבלע דרך הקיר, ולא עוברות דקות אחדות ורק ראשי וכפות ידי עדיין נראות. כל שאר הגוף נבלע על ידי הקיר. אני מבין שאין סיבה להילחם נגד הבליעה הבלתי נמנעת הזו, ואני מוותר. קודם כפות ידי נעלמות. ואחר כך ראשי מתחיל לסגת אל עבר הקיר גם הוא. אני מרגיש את נקודת המפגש בין הסנטר לשכבת הסיד. אני עוצר את נשימתי ועוצם עיניים.


ובשניות האחרונות, לפני שאבלע כולי, אני מצטער כי אין מי שינקה את שברי כוס התה; ואני מצטער שלא אזכה לראות שוב את שדרנית החדשות.

(הסוף.)