-בדרך חזרה מרמת הגולן מהחבר שלה, היא אומרת, ישב לידי נכה אחד בכיסא גלגלים וסיפר לי על אשתו,  ואיך הם הכירו לפניי שלושים שנה, ואיך אחרי הפגישה הראשונה שלהם הוא הסיע אותה הביתה ומול הבית שלה הם התנשקו והוא נגע לה בשדיים, וכשהיא עלתה ונכנסה הביתה הוא נשאר וחיכה לבוקר שיעלה. רק לזכר הרגע הזה, הוא אמר, בכל לילה הוא מחכה לפנסי הרחוב שיכבו עם הירח הנעלם לאיטו. הוא לא תמיד היה נכה, זה קרה שלוש שנים אחרי החתונה, והיא נשארה איתו והוא בהחלט מעריך אותה על זה, היא אומרת. ובעצם, הוא אמר בקימוט מצח, כבר אין שום סנטימנטליות בהרגל הזה. רק הפחד המאגי מפני שיבוש ההרגלים הוא שמשאיר אותי איתו.

- משיתי קרעים מתוך פח אשפה והדבקתי אותם בדבק חם. אחר כך הנחתי אותם על כיסא וניסיתי להסביר איך זה קרה, כל כך דומה וכל כך שונה מהפעם האחרונה. ספונטניות פשוטה ומהירה כזאת, אנחנו לא קטנים מספיק בשביל שזה יקרה לנו, וכבר אכלנו חרא או שניים, את לא חושבת. ובכל זאת, אני מנסה להסביר את עצמי לבחורה שלא מוכנה לדבר איתי בשום מקום מחוץ לראש שלי, הכל שונה כל כך ודומה כל כך. קשה לי להסביר. קשה לי להגיד מה נדמהלי שקורהלי