אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
28.03.06
11:09
מונולוג שלא לציון

אם הייתי יודעת ששיחת הטלפון האחרונה שלנו היא  האחרונה שלנו הייתי שואלת אותך מתי הפסקת לאהוב אותי. זה לא אישי, זה כי אני חושבת לעשות קולאז' מרגעים קטנים שבהם אין ולו טיפת אהבה.

ביקשתי לטפל שוב בשיאצו. זה מרגיע אותי הרבה יותר מלהרגיש ידיים של מתלמדים אחרים לוחצות לי בטעות חזק מדי על השכמה הלא נכונה. הברכיים שלי כואבות לי ואין לי אין לי כלום אצלי בפנים, ובכל זאת אני מצליחה לעלות על הברכיים ולהרגיש את הנשימות של הבחורה הבלונדינית שנפל בחלקי לעסות את שריריה היום, לנשום איתה חזק מספיק כדי לשקוע ברגעים הנכונים מילימטר נוסף אחד פנימה לתוך הגב שלה. אני מדמיינת אותה, את איך שהיא נראית מתחת לעור שלה- היא מניעה את העפעפיים שלה כאילו היא שומעת מוזיקה- איךשהוא הכל אצלה דורם בעדינות, חוץ משריר מתוח אחד או שניים. אני מתכופפת אליה ולוחשת לה לבטוח בי.

אני מרפה ממנה לאט לאט, ואז עומדת ומסתכלת על הגוף השוכב, פרוס מולי כמו גוף של תינוקות. איזה תמימות נוגה ממנה, ואנחנו בכלל בקושי מכירות. המורה מבקשת ממני לשכב למדיטציה ואני מחייכת, מתנצלת שאני תוססת מדי היום ובורחת החוצה לאיפה שאפשר להמשיך שלא לחשוב.

בשקט היחסי בבית הקברות של עין שמר אני מדליקה סיגריה ומסתכלת על שום דבר מיוחד. סהר מגיעה ומתיישבת לידי עם מחברת גדולה וכחולה. אני מקליפה יוגורט בטעם מנגו משקית ניילון שקופה ומרשרשת ושכבת אלומיניום דקה, ובזמן שאני בוהה בפניי המתעוותים בכפית הם מתחילים לנטוף. העיניים, אני מתכוונת. אני רוצה לשאול אותה מתי זה יהיה לא בסדר מצידי כל זה- איך אפשר לתת אותו מקום לשלושת המילים המפורשות ולאלף דיגדוגים מוזרים בסרעפת. במקום זה אני ממשיכה לאכול בשקט. אין לי כוח לחיבוקים ולשיחות, אין לי זמן למחשבות.

(הסוף.)