מה שאתם צריכים לדעת:
daniel

שם: דניאל.

גיל: 22.

turn ons: סושי, חלב, צ'ינצ'ילות.

turn offs: מוזיקה מזרחית, אנשים שכותבים "צומת לב", אבי ביטר.

משפט לאומה: זה עוד מעט כבר לא יהיה מצחיק.

לדר' סטפן כץ שלום רב.

הנידון: דניאל

דניאל בן למשפחה שעלתה לארץ מרומניה ב1981. האם נוצרייה האב יהודי. שני ההורים רופאים ולהם שני בנים. דניאל רצה להתגייר ועשה תהליך משמעותי, בסוף לא זכה לסיים את התהליך בגלל עיכובים בירוקרטים ובעצם נידחה על ידי הרב. הפגיעה של דניאל הייתה גדולה.

מרגיש לא רצוי על ידי המדינה והיהדות ונכנס ל עצבנות ואי שקט, חרדה וכעסים פנימיים שלא היה מוציא אותם מפני בדרך כלל הוא אדם מאופק ובשליטה.

יחסיו עם הורים תקינים. חילוקי הדעות נורמטיביים. יש תקופות של כעסים. הוא יודע להודות בטעויות ולהתנצל. בסך הכל משפחה טובה מאד.  

מדובר באיש מוכשר ביותר, מצפוני, ישר והגון. איש שרוצה להשקיע ולתרום. יש לו קווי אישיות כפייתיים והוא מרבה לפעול מתוך השכל. מנתח כל מצב ומתקשה לחוות רגשות בעוצמה גדולה. רגשות אלו מביאים אותו לעצבנות ומתח רב. נראה שיש בו נטייה לפתח תלות והרגלים כפייתיים.

הטיפול עצמו יעיל מאד. הוא ממתן את הקווים הכפייתיים ואת הנטייה שלו להרגלים נוקשים. מרשה לעצמו הרבה יותר הבעת רגשות ובעיקר מארגן ומעצים את חייו אחרי הדחיות השונות שחווה מן היהדות. הטיפול עדיין נמשך ואני מתכוון להמשיך אותו על מנת לברר את ההישגים שהושגו. הטיפול הוא בעיקר קוגניטיבי התנהגותי ואנו נכנסים גם להיבטים של משמעות החיים ושל דינאמיקה פנימית של יחסי אנוש אינטימיים.

בברכה
יששכר עשת, פסיכולוג קליני

17.04.06
00:03
החדר

'בשלב הבא הם יכבו את האורות'.


מחשבה זו חלחלה באיטיות אך בנחישות אל תודעתו בזמן שישב על כיסא באמצע החדר הריק. הוא הסתכל אל כל כיוון שצווארו אפשר לו, מבלי שבעצם יזוז עם כל גופו, כך שהוא הסתכל אל מולו, שמאלה ממנו וימינה. הוא לא הסתכל לאחור.

זה יומיים שהוא יושב באותה תנוחה, על אותו כיסא, באותו חדר, ורק סביבתו משתנה: ביום הראשון היה החדר מרוהט כולו; ואז, בכל שעה, החלו להגיע אנשים ולקחת חפצים שהיו שייכים לו. האומנם לו היו שייכים? כעת כבר לא היה בטוח בכך, שכן לא הצליח למצוא כל סיבה שאותם אנשים פשוט יכנסו לדירה שאינה שלהם וייקחו חפצים שאינם שייכים להם. וכך עברו להם יומיים, יומיים בהם ישב על אותו כיסא, התבונן סביבו, ראה אנשים באים והולכים כאשר בידיהם הם מעמיסים כמה שרק יוכלו לשאת. לעיתים היה נכנס אדם שהיה מנסה לקחת יתר על המידה. הוא היה קורס כעבור כמה צעדים, הדבר שנשא בידיו נפל לרצפה ולעיתים נשבר. האדם היה מביט ביושב על הכיסא ומסתלק מהדירה כעבור רגעים מספר. היושב זוכר איך התרגז בפעמים הראשונות כשדבר כזה היה קורה, איך רצה לקום ולהכות את אותו ונדל, אך לא עשה זאת, שכן פחד כי ברגע שיקום מהכיסא גם חפץ זה, השריד היחיד לחיים שפעם התגאה בהם, יילקח.


פעמים רבות במהלך יומיים אלו ישב וחשב איך הגיע לאותה סיטואציה. הוא הריץ במוחו שוב ושוב את אירועי השבוע החולף, לפעמים הרחיק לכת עד לחודש שעבר, אך כל פעם היה נתקל באותה תשובה: האירוע בו הוא לוקח חלק כצופה מהצד הינו אנומאליה של הטבע. הוא לא מצא שום סיבה שבעולם שאנשים שאותם אינו מכיר יכנסו אל תוך דירת מגוריו וישאו את נכסיו.


הוא ניסה לצעוק להם, לדבר אליהם, למשוך את תשומת ליבם בכל דרך אפשרית – אך ללא הצלחה. האנשים התעלמו ממנו והמשיכו במלאכת הנמלים שלהם: לקיחת פריט-פריט מהקיטון המחניק והעלמתו דרך דלת הכניסה.


לעיתים היה נדהם כשהיה רואה פריט זה או אחר אשר הצליחו האנשים לשים את ידיהם עליו: מכתב שקיבל מחברתו, מתנת יום הולדת שקיבל מאימו ואביו או תמונה של חיית המחמד שלו. הוא חייך למראה אותם חפצים, ספק כועס על כי הזיזו אותם ממקומם, ספק שמח כי הוא רואה אותם שוב; ספק כועס כי הבין שהיה צריך את עזרת הזרים הללו על מנת לחזור ולהחיות זיכרונות נושנים, ספק שמח כי הזיכרונות עוד היו קיימים בראשו.


וכך המשיכה הצעדה במשך יומיים שלמים, ורק הוא נותר יושב על כיסאו שלו, מביט בעוברים ובשבים מרוקנים כל פינה. ביום השלישי זרם האנשים פסק.


הוא ציפה להם, מבטו נתון בדלת הכניסה, אך הם לא באו. כעבור כמה שעות הביט סביבו והבין מדוע זה לא באו אנשים היום: הדירה הייתה ריקה. מרוקנת. חסרת כל תוכן. הוא הביט סביבו, מרשה לעצמו להתבונן גם אל מאחוריו הפעם, חיוך דקיק עולה על שפתיו. הוא קם ועשה את דרכו באיטיות מעושה אל ליד דלת הכניסה ולחץ על מתג כיבוי האור. חשיכה נשתררה בדירה והוא גישש בזהירות את דרכו אל הכיסא שהשאיר במרכז החדר. הוא מצא את הרהיט ונעזר במסעד כדי להתיישב.


'בשלב הבא הם יקברוני חי', הוא אמר לעצמו ונתן מבטו אל הקיר החשוך שמולו.

(הסוף.)