אני קושרת מחשבה אחת למחשבה הבאה עד שנוצר רצף שמזכיר שרשרת מטפחות של קוסמים. את השרשרת אחבר לקרס ואת הקרס אזרוק רחוק ככל האפשר מתוך תקווה לגעת במוצקות, ברגש.

כשהסתרקתי היום בבוקר היום במברשת שלי שערות בלונדיניות, ואין לי מושג איך הגיעו לשם. בשעה המוקדמת בה התעוררתי מחלום ששכחתי כמעט-מייד זה נראה לי כמו חריגה הרוקומורקאמית מגבולות המציאות. עמדתי במקלחת וניסיתי נואשות לחשוב על משהו אחר לפניי שהכל יתפורר סביבי.

אתמול בערב חזרנו מתל אביב ובדרך לא עישנתי בכלל ולא דיברתי איתך. חתכו אותנו חמש מכוניות, ואתה אמרת בצחוק שיש לך תחושה שאנחנו בלתי נראים. כל כך מפחיד היה לשמוע מישהו אחר אומר בקולרם את המחשבות שלי.

אני מנסה להגיד כל הזמן ומרגישה שהמילים לא יוצאות, והפה מכוסה בקרום שמקשה על הצלילים הפשוטים ביותר לבקוע ממנו, מנסה להגיד שאני לא כזאת שמחה ומאושרת. שהחיים שלי לא יפים כאלה, זה לא המצב הטבעי, מה שהיה לי החורף הזה. הכל נגמר, איך זה שאף אחד לא שם לב שהכל נגמר לי מהר מדי.