אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
02.06.06
00:50
עלָ החיים

 

כשהתחלתי לצייר ברצינות הייתי בת שלוש עשרה או שתיים עשרה, בכיתה ז' או בתחילת ח'. כל ציור שעשיתי איכזב אותי עד דמעות, ויום אחד באחת הסיגריות הראשונות עם דניאל [מהר מהר לחשוב על משהו להגיד כשהוא מסתכל איך אני שואפת, שלא יראה שאני לא יודעת איך מעשנים לראות] הצלחנו להגדיר: שהציור שאני יודעת שהוא אמור להיות לא מגיע אף פעם והוא נשאר אצלי בראש ובנייר הכל הכי פחות יפה.

מאז גדלתי ולמדתי לצייר בלי לחשוב מהרגע שהמכחול נוגע בבד ועד שהוא עוזב אותו. מדי פעם אפשר להגיד, אבל לא לחשוב כשזה קורה. למדתי, שכדי שהקסם יקרה אסור לנסות ולהבין את הטריק.

-

בציור שיש לי בראש שפכו הדמעות שבילים שחורים מעיפרון במורד הלחיים שלי כמו בוץ שנמלט משקי חול. כשאני קמה ומסתכלת במראה אני רואה שהצבע נמחק. אני מרימה עיפרון ומעבה את השיריון שסביב העיניים שלי. מצליחה שלא לחשוב בין הרגע בו העיפרון נוגע בדופן הפנימית של העפעף שלי ועד הרגע שהוא עוזב אותה. כל כך עצוב איך הדיכאון שלי שהולך וחוזר כמו האהבה שאתה אומר שיש בך אליי עושה כבר לא מעניין אפילו אותי, וכשאתה אמרת היום שאתה לא מכיר אותי נלפתתי סביבי וחשבתי: אני לא רוצה להיות כאן עכשיו, אני לא רוצה לשמוע את זה. אני לא רוצה להיות אחר כך, או לקום למחרת בבוקר. אני לא רוצה להתגבר, ולא רוצה להתרגל. אני רוצה שהקייץ שהתחיל יתבוטל, אני רוצה שהחורף ימשך לנצח, ובו נמשך לנצח צעירים, רזים, מאוהבים.

-

אז איך אתה אומר שלא איבדתי אותך? מאיפה נובעות הנשיקות האלה. אנחנו מניחים לגוף שלנו לדבר כאילו יהיה לא מנומס מאיתנו להתערב בשיחה. ומה נשאר לנו, יקירי? אנחנו מודים בשקר הזה שקיים בבסיס של כל הדברים: זה לא שווה את זה. אתה קם, מתלבש, הולך, מנשק על המצח ואומר לי שאנחנו נהיה בסדר, אבל אני לא

--

אז איך אפשר לספר שכל לילה אני בוכה עד שאני נרדמת, ואיך אפשר לספר שבשיחה אני לא מספרת, פשוט כי גם לי זה נשמע לא מעניין, ואולי כל זה הוא רק החיים שבתוך הראש שלי, ובמציאות אני בחורה תוססת וצוהלת, אינטלגנטית ורהוטה, שישים ושלושה קילוגרמים על מטר שבעים ושתיים, שיער חום וקצר ומתולתל מאוד, עור בהיר מאוד, בת שבע עשרה וחודש פחות יום, ואהבה היא משהו שבוכים רק כשנגמר, ולא כשעודעושים אותו, ולא כשהוא עוד שם, והחיים שלנו פתאום רחוקים כל כך, שמוזר לחשוב שפעם עוד יכולתי לחשוב אחרת

(הסוף.)