אודות אילנה
אילנה

שם: אילנה
גיל: 23
היא מפצלת, היא מפוצלת, היא מולידה את עצמה ותוך כדי כך מתרוקנת ונהרסת כמיקרוקוסמוס וכמקרוקוסמוס.
היא תרד אל בין הקליפות כדי להעלות את הניצוצות, או תפוצץ את הקליפות מעוצם הניצוצות שבתוכה.
פרטים נוספים: דיוקן עצמי

29.09.02
00:56
אתמול אמרת לי מחר, היום זה מחר

דומה כי יש בי מעין המולה כזאת בתוכי,
לא ממש ברורה מין ניגוד כזה של דברים שחשים כשאתה רוצה משהו ולא רוצה
אותו בו זמנית.כשטוב לך מסיבות מסוימות אבל בעצם גם עדיין לא כי חסרות
הסיבות, שמהן אתה רוצה שיהיה לך טוב.
תחושה של חסר ולא בגלל שרע.סתם בגלל שחסר משהו.משהו שידחוף ויוציא את כל
מה שיש שם בפנים לתת וליצור.

יש ספר לטיני אחד מימי הביניים שנקרא – "על כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו"- העיקר הוא אותו ה"עוד משהו", כי כל הדברים שבעולם ביני ובינך מה הם?

היומיום חוזר.
כשהיום טוב לאנשים הם חושבים שתמיד היה כך ותמיד יהיה כך.
ז'ורז פרק העלה רעיון- "לחקור את הרגיל" האומר כי
יש לחקור את הפשוט, את מה שקורה כל יום וחוזר על עצמו כל יום,הבנאלי,היומיומי,המובן מאליו,הרגיל,שאינו יוצא דופן,רעש הרקע, השגרה. אבל הרי התרגלנו אליו. איננו חוקרים אותו, הוא אינו חוקר אותנו,אין בו לכאורה שום בעיה. אנחנו חיים אותו מבלי להרהר בו, כאילו אין הוא נושא שאלות או תשובות, כאילו אין בו מידע כלשהו.
יש לעקוב אחר אותם "דברים פשוטים", להקים אותם מרבצם, לשחרר אותם מן המעטה שהם כלואים בו.
נסיעה ברכבת, כלי המטבח שלנו, מבטים, ארוחת הצהריים, מגע הדשא, בועות סבון,ריח הגוף, הרחוב שלנו, דברים המצויים בתיק שלנו, מוצאו של הסנדלר בפינת הרחוב, למה הילד של השכנים משליך מהחלון כל יום בשעה 17:00 עלה מהעציץ בחדרו?

לחקור את מה שנראה כה מובן מאליו,עד ששכחנו את מקורו.לחקור את מה שחדל,לתמיד כך נדמה לנו,להפליא אותנו.
נכון החקירה הזאת, והשאלות האלה נראות טריוויאליות וחסרות תועלת ולכל היותר בגדר הצעת עבודה, אבל דווקא בשל כך הן הופכות מהותיות באותה מידה ואולי אף יותר מהשאלות שבאמצעותן ביקשנו עד כה, לשווא לאחוז באמת שלנו.

ראמבו אמר ש"החיים האמיתיים הם במקום אחר" ש"אני הנו אחר" .
במכתבו הידוע הוא כותב שלשם כך, כדי להגיע אל הבלתי ידוע, צריך באופן נחרץ לשבש את כל החושים והמובנים ולהיות (בין היתר) "החולה הגדול". הוא חיפש אופן שבו יהיה אמין, ובסופו של דבר ידע להבחין בכל גילומי החיים שהעלה על הדעת, דגמים נרקיסיסטיים, מסכות בתיאטרון בורגני. ואפילו "ההרפתקן", "הקדוש", "הפושע", או "הבוהמיין"- כל אלה נראו לו בסופו של דבר- בובות.
כך שלבסוף בחר בניסיון הגולמי:
"אני! אני שכיניתי עצמי מכשף ומלאך. פטור מכל מוסר. שב אל הקרקע כשתפקידי לחקור, לחבק את המציאות המחוספסת! איכר!"
ראמבו סלד בסופו של דבר מלהיות "מישהו אחר מעצמו" מבלי להבין שזה חלק מלהיות עצמו.-זאת נקודת המוצא.

(הסוף.)