תמר
תמר

בת 24, סטודנטית לספרות מתל אביב.
מכורה למוסיקה.
אוהבת ארטיק קרח בטעם לימון, קרמבו פסיפלורה וזיתים (לאו דווקא בסדר הזה).
מאמינה שחיוך עושה קסמים ושאם רוצים - הכל אפשרי.
יש האומרים - נאיבית.
רומנטיקנית חסרת תקנה שעורגת לאיש שטרם הכירה.
סוג של אופטימיסטית. עם תעודות.

29.06.06
09:47
#1 קראש (או: שלדים בתא המטען)

עכשיו שנינו ישובים במושב האחורי של הפיאט שלך. קטנוע שעוצר לצדנו מושך את תשומת הלב שלך ומספק לי שהות להתקרב עוד קצת. גבר ואישה יורדים ממנו, מתנערים מהקסדות ומצמידים שפתיים; אני משחילה את כף ידי ברווח שבין השרוול לזרוע שלך וחונה לבסוף בחיבור של הכתף עם בית החזה. הנשימות שלך כבדות ומיוסרות. "אפשר להפסיק אם אתה מרגיש שזה יותר מדי בשבילך".

אתה מניד לשלילה, נפטר מהמשקפיים ומקלף מעליי את הגופיה. עכשיו שנינו ישובים במושב האחורי של הפיאט שלך ומצטחקקים ממבטים נפגשים, כחול מתבונן בחום והחום בכחול.

"איך אני יודעת שלא תהיה לך בעיה עם השותף במעונות?", אני דורשת בטון מתפנק.

"איך באמת?"

"כי סבלת אותי במיטה שלך במשך חודש שלם מבלי לחטוף התמוטטות עצבים, זה מעיד על הרבה סבלנות".

"זה השתלם לי מהכיוון של אמא שלי, חוץ מזה מי אמר שלא סבלתי?", אתה מתגרה.

אני מגחכת. "אתה מת עליי".

"אני אוהב אותך".

"אתה אוהב את כולם", אני מפטירה מקץ שניות ארוכות של שתיקה.

"חלקתי איתך שמיכה".

"היית חולק איתי גם את אמא שלך אם הייתי מבקשת".

"היא בטח לא הייתה מגלה התנגדות".

אם הייתי מעשנת ודאי הייתי שולפת סיגריה בשנייה הזו בדיוק. במקום זה אני מדברת בשבחי הסימטריה: "תוריד את החולצה".

(הסוף.)