29.06.06
11:35
זית
היא אוהבת זיתים. אפילו אם מחביאים אותם על הצלחת, נניח, מתחת לחסה, היא מזיזה את הראש קצת, מאתרת, מצביעה ואומרת "עוד זית".

אני נותן לה את הזית. היא מפרקת אותו, מוציאה את החרצן ומכניסה את בשרו לפה. מסתכלת עלינו ומחייכת. ואז מכניסה את החרצן לפה.
אני יודע שאסור לצעוק, כי זה רק יבהיל אותה. "עינב, תוציאי את החרצן מהפה". היא מסתכלת עלי בלי לחייך, ואז מסתכלת עליה. ואז שוב עלי. הלסת שלה זזה.
"עינב, תוציאי את החרצן מהפה!", הפעם יותר תקיף, ועם היד על הסנטר שלה.
היא ממשיכה להסתכל עלי ופולטת את החרצן ליד שלי.
רק אז, כשהאדרנלין מתחיל לרדת, אני מבין כמה הוא היה גבוה. כמו עלה יבש ברוח, צף לאיטו כלפי מטה, עד לאדמה, עד לרגיעה.

(הסוף.)