Nothing to Write Home About
לירון

לירון, Live& Kickin' Since מרץ שמונים-ותשע, הרצלייני.

מתיימר שלא להתמייר, טובע באותם הדפוסים.

 

הקרימזוניה

מי אני שאזרוק אבנים על הים?

 

02.07.06
15:55
זיכרון ושלושה סיפורים

שְלַאק-שְלַאק-שְלַאק, גלגלי שיניים כסופים
לא מכזיבים
עומדים תחת נטל העולם
ורק משמיעים
שְלַאק-שְלַאק
ויודעים
כי שישמע שְלַוּק-שְלַוּק,
יבוא השען הזקן
וישפריץ-פְראץ טיפת שמן,
וילטף.

גלגלי השיניים הכסופים והמנצנצים
בשעון שנתן לי סבי
כמו זיכרון נושן
ימשיכו להדהד בראשי.

א. שוב זה נגמר בים.
את שארית הדרך עשינו ברגל. הגענו אל החניה, וכל מה שנשאר מהטיול הוא הליכה של כשני קילומטרים, אל המפל. הדרך כאינו שועל חמוד, ופרחים יפים. שמענו שקט של ציפורים וזרימת נחלים. אמרת "כמה שאני אוהבת את הטבע, אותך. כמה שאני אוהבת" . אך שנינו ידענו שהתכוונת לומר :"הטבע משרה עליי שלווה. איתך אני יכולה להיות שקטה."
על גדות הנחל פתחנו את האוהל, חיכנו לכוכבים ולירח שיצאו, לשמש שתשקע, לשועלי-הבר ולחיות הלילה.
אני בישלתי ואת נהנת לצפות בי. את הכלים שטפנו במי הנחל והרעש היחיד שנשמע- היה קולו של המפל הקטן.
גם בבוקר הזה השמש חדרה אל חלונות האוהל וקמנו לרחוץ במימי הנחל הקרירים. ישבנו תחת עץ, וקראנו בצל.

את הדרך חזרה הביתה נהגת עם חלונות פתוחים, נתת לרוח לפרוע את שיערך המטולטל והנפלא. בדרך עצרנו בים, לצפות על השקיעה, לברך. תודה על שהיה.

ב. חלומות ב(ה)קיץ
אני חולם. אני מתעורר אך ממשיך לחלום, אני חולם וממשיך לחיות. בחוץ כל כך רועש: צריך להתמודד עם סימנים מוזרים ולחלוק תמונות שאני יודע שלא ניתן להעביר. צריך להתמודד עם עצמי. "בפנים, נעים ונוח יותר" אני חושב לעצמי.

אני עוצר ומסתכל על העץ ועל הפרחים האדמדמים המתרסקים על הרצפה, ומאחורי העץ השמיים סגולים-בהירים. אני עדיין עומד מול העץ ונדהם לראות את צבע השמיים משתנה בכל רגע, את הפרחים האדמדמים מתעופפים עם הבריזה הקלילה.
מסביבי, אנשים רצים הלוך וחזור במטרה להגשים את חלומות האתמול במקום לעצור לרגע ולהמשיך לחלום. אני ממשיך לצעוד ויודע שגם את תמונה זו לא אצלם לעולם.

ג. כחום היום
שלוש מילים אמר החזאי במהדורת הערב של אותו היום. (בחדשות לפניו דיווחו על.... ). בבוקר, עוד התחבאנו מתחת לסדינים, מחכים שהשמש תצוץ מבעד לתריסים ותאיר את החדר. בצהריים כבר ישבנו על שני כיסאות בים, ודיברנו על זמנים אחרים, בהם היינו משקיפים על היבשה מהים. אמרתי לו שהים איננו אותו הדבר בלעדיו, והוא רק תהה בקול רם מתי הייתה הפעם האחרונה שנישא על גבי הרוח. הוא הבטיח שיחזור לשוט, השמש החלה לצלול אל הים, ובקבוק הבירה שלי בדיוק נגמר. "תבוא מחר?" , שאלתי בציפייה. "מחר יהיה חם" ענה וחייך.

(הסוף.)