באופן זמני/תמידי
אור

 

משהו בין אוקיינוסים. בין ערים. בין חלומות.

ו-

בעיקר שירי אהבה

ו-

פעם הייתי גם פה

ו-

אל תפני לאחור: אין כלום מלבדך.

מרחב אינו אלא זמן בהתגלות שונה,
מקומות שאהבנו לא נוכל לעזוב"

(מקומות שאהבנו/ איוואן ו. לאליץ')

06.07.06
01:13
כדורגל
קצת אחרי חצות, כל פינת רחוב עדיין מלאה בצועקים. הדגל מונף בכל מקום, לכולנו יש טריקולור מצויר על הפנים, וכולם צועקים "זידאן לנשיאות" (כן, זה די מבדר. וכן, אם הוא ירוץ לנשיאות ב2007 הוא יזכה, וכן, הוא יהיה יותר טוב משיראק. אבל הוא חכם מכדי לרוץ, מה שלא משנה את העובדה שהקריאה הזו מצחיקה אותי). בשניות השקטות שבין צפצוף מכונית לשירת המרסייז פתאום אפשר לראות את האושר הפשוט הזה - נצחון. גאוה. תחושת שייכות.
וגם אני בפעם הראשונה שייכת. שלוש שנים שאני בצרפת, ולרגע לא הרגשתי באמת צרפתיה. עד הלילות האחרונים, עד שבמהלך המשחקים בכל פעם שאנחנו מבקיעים כולם מחבקים גם אותי, עד שמישהו ברחוב צבע את הלחי שלי בטריקולור, עד שהאנשים שקפצו למים במזרקת סאן מישל צעקו "מי שלא קופץ לא צרפתי" וגם אני קפצתי. וכל זה כנה להפליא - האושר של האנשים ברחובות, שמנשקים את כולם, שצועקים שצוחקים שמניפים דגלים. בפעם האחרונה שלא הצלחתי לחתוך את ההמון בכדי להגיע הביתה זה היה בגלל ההפגנות על חוקי העבודה החדשים. בפעם שלפני זה שרפו מכוניות ברחוב שלי בגלל המהומות בפרברים. ועכשיו - כמה שזה מרענן - לרגע, לשבוע, כולם מניפים את הדגל ואומרים "אלז לה בלו", צועקים ושרים אנחנו בגמר אנחנו בגמר. אני צריכה ללמוד למבחן מחר, אבל מתחשק לי לחזור לרחובות וליהנות לעוד כמה דקות מהרגעים האלו של שייכות - שלכמה ימים הבאים הטריקולור הזה מספיק רחב בכדי להכיל את כולנו. זו הרגשה ממש טובה.
(הסוף.)