תוגת צעצועיך הגדולים
גיא אבק


נולד ב-1982 בגליל, ומאז משתדל להישאר שם.

כותב בעיקר שירים. קורא בעיקר מילים (בכל מקום, גם על שלטים ועל המדבקות של המשקאות הקלים והשמפו).

מחפש את היופי בכל דבר (ובדרך כלל מוצא הרבה יותר מהצפוי). אוהב מים ושדות ארוכים וחיוכים בקצוות הפה וכמעט כל דבר שמפיק מוזיקה. מאמין שאי אפשר להיות עצובים כשלועסים תפוז. מתאהב, בממוצע, פעם ביום מאוהב.

 בעיקר, כאמור, כותב. לומד גם למחוק.

 (מבקש שתקראו אותו לאט)

נר ליד המיטה

"הזמן הכפרי, הדשן, הרחום,
כמעטיני הפרה אל הדלי.
השמש חובקת את רוך היקום,
לוחשת: כולךָ שלי."

(לאה גולדברג)

הדלת קצת פתוחה לחדר אחר
אבק בבמה 
08.08.06
15:22
רקוויאם לבית קפה שגרתי

 
הפגיזו את קפה אלון.
אור ואני, בשנים עברו - לפני שהיא הפכה לוגמי-קפה תלאביביים למאושרים בעזרת החיוך שלה - הפכנו את קפה אלון בקריית שמונה ל"כסית" שלנו. היינו צריכים כסית. היינו צריכים כיסוי כלשהו לשחק תחתיו. ילדים בונים אוהל מהשמיכה והופכים את החלל המבודד לספינת שודדים, בית חלופי או חללית; אנחנו שיחקנו במשוררים. בימי חמישי היינו נכנסים דרך דלתות הזכוכית לבית הקפה הממוזג הזה, הרגיל לחלוטין. אורנית היפה כבר הכירה אותנו והגישה לנו הפוך ושחור לספה שבפינה. מהתיקים נשלפו מחברות השירים המלוטפות, משורבטות גם מבחוץ ומרוצפות שברי רעיונות, הצהרות, זהב גולמי, עושר. אור הייתה קוראת את השירים שלי, אחר כך אני את שלה, לפעמים להיפך. מה חדש במחברת שלך מאז הפעם האחרונה שישבנו כאן? התמסרנו - היינו מתמסרים זה לשירי זו, מתמסרים זה בשירי זו. זו הייתה הבמה שלנו. לא במה חדשה, שם יש קהל אנונימי רב;  זו הייתה הבמה האמיתית, כאן הצגנו את השירים, כאן הביקורת והתגובה באמת חדרו פנימה, באמת שינו משהו, כאן חלקת מה שאתה אוהב עם מי שאתה אוהב.

"עם גיא אני תמיד ערומה", כתבה אור על המפגשים בקפה אלון. שנינו היינו ערומים שם, וכמו בקשר הזוגי שהיה לנו שנה קודם לכן, הרגשנו טוב להיות ערומים יחד, הרגשנו בבית. אני כבר ידעתי איפה תלוי המפתח לשירותים, אורנית לא הייתה צריכה לתת לי אותו בכלל. כשיום אחד הגענו וגילינו שאורנית איננה ויש מלצרית חדשה, הרגשנו כאילו נכנסנו הביתה וגילינו ששדדו לנו את כל תכולתו. וביום ההולדת של אור באותה השנה קניתי לה קופסת כדורי שוקולד נפלאים - טריים מקפה אלון. מהבית. מתחת לשמיכה. מרחב מוגן.

לפני כמה ימים ראיתי חדשות. הראו תמונות מקריית שמונה, זיהיתי את הבניין, אבל לא הבנתי. רק הלילה, בטלפון געגועים עם אור, זה פתאום הכה בי - קפה אלון איננו. הוא נחרב. הוא מת.
התקופה של קפה אלון הייתה אחת התקופות הכי מעורערות בחיי, ובכל זאת ציפיתי לכל מפגש כזה ושמחתי בו ואהבתי אותו. וזה מה שמכאיב בבטן שלי עכשיו, כשאני כותב מגלות כפויה במרכז הארץ - יורים לי בנורמליות. זה מה שגורם לי להתהלך בעצבנות מצד לצד בבתים לא שלי, זה מה שמונע ממני את השקט גם כשאני הולך לישון עשרות קילומטרים מחוץ לטווח, בגלל זה אני מטפס על קירות במחלת-בית אמיתית. כי אני מתגעגע, קיבינימט, אני כל כך מתגעגע. ואין לי אפילו לאן לחזור כדי להיזכר.



עוד פירור מקפה אלון נמצא אצל אור, בסיום "נער שחור-שיער ואמנית גדולה"
(הסוף.)