אני אני
זה שרועד בשקט

אני אני, אבל קצת אחר. קצת חדש. חוזר לחיים, חוזר לחייך, חוזר להביע. אני אני, אבל קצת אחר.

09.08.06
23:07
אחת-עשרה דקות

לא ממש החלטתי על מה לכתוב. על הספר 'אחת-עשרה דקות' של פאולו קואלו, שעשה לי לחשוב. או על האנשים בחיי שאיכשהו חפפו טוב-טוב את הדמויות בספר. או על דרך הכתיבה המעניינת. או על העובדה שאת הדפים האחרונים של הספר קראתי בשדרות בן-ציון בתל אביב ביום שישי האחרון, בועתי שכמוני. היה שקט, היה פסטורלי, היה קסום, היה כמו שאני אוהב. מאות קילומטרים מעלי היה רועש, רועש מאוד. דאגה לאמא-אבא-אחים-גיסות-אחיינים*-חברים, נסיונות כושלים לשכנע אותם לצאת קצת מהטירוף ההוא ולבוא לתל אביב. לבועה. הבועה. הביטוי הזה מעצבן אותי.

כמו שאמרתי, לא ממש החלטתי על מה לכתוב... אבל הרגשתי צורך עז. התגעגעתי אז באתי.

* עדכונים חמים מהשטח, סדר הכוחות: שלושה אחיינים ואחיינית. שני הטרוריסטים, השלישי בן חודשיים, והנסיכה. העיניים מתמלאות בדמעות כשאני חושב עליהם.

(הסוף.)