10.08.06
21:19
כל העולם שתיקה אחת גדולה.


חלמתי על פיסות צבע בוהקות
כואבות כמו פצע פעור בבטן
לרגע אחד
יכולתי להשבע, לרגע אחד
אהבתי באמת
עיניים בהירות, שפתיים דומעות
אהבתי.
ושקט ירד על הלילה הבוער הזה
והשקט הזה מעיק כמו
אלפי צרחות שקורעות את השמיים.
השמיים האלה
שלא מפסיקים להכאיב
והם בכל מקום, ובכל זמן וצופים על הכל
ואף פעם לא עושים כלום.
אף פעם לא תיארתי לעצמי שאפשר לשנוא את השמיים.


***
הירח נפל וכל הכוכבים כבו
השמיים כבר לא טורחים להזיל דמעות
כבר לא יודעים על מי.
מרוב הרעש אף אחד לא שומע
את השתיקה
שנטוות לאורך השבילים
למרגלות ההרים,
שכואבת בגלים שקטים על הים התיכון.
המשמעות שאולי הייתה לכל זה
הולכת לאיבוד בין השמות, הפנים של הילדים
שלא יראו עוד את השמש זורחת.

(הסוף.)