Dear Brena
שירי

מוזיקה, כתיבה, שירים, מילים, עטיפות דיסקים, צילום, ניקון, ספרים בכריכה רכה, סגול, גשם, תווים, מחברת סקיצות, חיוך, חיבוק, אהבה.

אני מרגישה
"With hidden cracks that don’t show but that constantly just grow" -Elliott Smith
14.08.06
04:31
פורקן, תל אביב, מלחמה ותמונות

הורגים לי את השגרה, הורסים לי את העיר, מקלקלים לי את התוכניות, מגבילים את חופש התנועה שלי, מפוררים את האנשים היקרים לי, ואני מנסה לאחד אותם מחדש בזמן שאני עצמי מתפרקת לחתיכות.

אני לא שקטה, אני חרדה, אני לא נרדמת ולא ישנה טוב, אני בורחת וחוזרת וחוזר חלילה, בלי למצוא מנוחה.

והעיר שלי, היא צבועה באפור כבר יותר מחודש, האוויר בה מעיק, אוויר מלא באבל, בנשימות מעטות של אנשים שהולכים/ בורחים, מדמיינים שהרגע הבא יכול להיות הרגע האחרון בחייהם, וזה לא נלקח משום סרט, זה יכול לקרות. מרגישים את זה.

לא צריך לצפות ממני ליותר מדי, אני לא יכולה להיות חזקה יותר מדי זמן. אז אני בורחת, אני מתרחקת לזמן מה ומנסה למצוא נחמה בידיים אוהבות. אבל הגעגועים משגעים, מטמטמים, בסופו של דבר, מרוב געגועים אני בקושי יכולה לנשום, אז אני חוזרת, ושוב נשברת, וככה זה כבר חודש, בורחת- חוזרת- וחוזר חלילה.

 

***

 

תל אביב נהייתה מוצא. כבר התרגלתי ללחות הדביקה, לאנשים המוזרים ברחוב ול"בועה" הגדולה, זו שלא באמת יכולה להתפוצץ, לא משנה כמה איתן פוקס וגל אוחובסקי ינסו. נכון, זה מוצא עלוב, זמני, כי בזמן שאני שם הבית מתפוצץ, בחדשות מדווחים על הרוגים ואמא שלי רצה הלוך- חזור לממ"ד, אבל אני נוצרת את רגעי החסד האלו, שבהם, אפילו לכמה דקות, אני מחייכת באמת ושוכחת מהמצב. אני לא אגואיסטית, ובטח שאי אפשר להגיד שלא איכפת לי, אבל אם לא יהיו לי כמה רגעי שקט ביום, אני אשתגע, כמו שקרה לפני שהתחלתי לברוח לתל אביב. חוץ מזה, לא, לא חייבים לעסוק בזה כל היום, זה לא מחובתי כאזרחית או תושבת הצפון לעסוק במלחמה הזו 24/7.

תל אביב הביאה איתה גם אהבה חדשה, שכנראה לא הייתה נולדת לולא היותי במרכז (אני לא רוצה לכתוב 'לולא המצב' כי זה נשמע לי מוגזם בהקשר הזה, משהו כמו 'לולא השואה לא הייתה מדינה', רק בקונוטציות שונות לחלוטין), וטוב לי עם האהבה הזו, למרות הספקות והחשדנות שמקננת בי תמיד.

 

תל אביב הביאה גם לחיזוק כמה קשרים ישנים וליצירת קשרים חדשים. יש משהו באווירה של העיר הזאת שבאמת מחבר, bonding, כשיושבים בשתיים בלילה בנחלת בנימין ופשוט לא מפסיקים לצחוק. צחוק אמיתי, עם העיניים והכל.

 

משהו מדרדר בי כרגע, ואני מרגישה שאני לא צריכה לכתוב יותר.

אני אשאיר אתכם, אחרי שחרור הקיטור הארוך הזה, עם תמונות ליליות של תל אביב, בתוספת סביון.

 

ודרך אגב, תל אביב באמת לא הולכת לישון. אף פעם. עכשיו אני יודעת את זה בביטחון.

 

 

 

(הסוף.)