אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
20.08.06
14:27
Tidal

באבן גבירול, ברמזור, ישבה במרחק מטר וחצי ממני אישה עם שיער בלונדיני. לא הייתי חושבת על זה אפילו דקה אחת אם היא לא הייתה משחקת בשיער שלה בדיוק כמוני. הסתכלנו אחת על השנייה באותו הזמן וחייכנו. החיוך שלה היה כל כך עייף שניסיתי להמשיך את החיוך שלי כדי שלא תחזור למה שזה לא יהיה שמעייף אותה בתוך המכונית. מהצד השני שלי ענבל דיברה עם האקסית שלה בטלפון בקוליקולות. הרמזור  התחלף לירוק. היו לה שקיות שחורות מתחת לעיניים.

-הדירה הייתה נפילה, אבל בחודש האחרון התרגלנו לנפילות. בדרך חזרה לאוטו הוא שתק ואני שמחתי שיש לי קצת זמן להבין מה נאטם לי בסיליקון בתוכי. הרגשתי קצת כמו כשהייתי בתיכון, ובלילה מאוחר לא הייתי מצליחה להירדם והייתי שוכבת וחושבת מחשבות. בבוקר הייתי קמה בקושי. אלו היו הלילות המועדפים עליי, אבל.

כשהתנענו והתחלנו לנסוע הוא התחיל. זרק שאלת בירור בת מילה אחת. אמרתי שלא הייתי מוכנה לגור שם גם אם זו הייתה הדירה הפנויה היחידה בתל אביב מחוץ לשכונת הארגזים. הוא שתק. בלמתי והרגשתי את המתח עולה בינינו. הוא הציע שאולי נחזור לדירה בז'בוטינסקי, אני הסתכלתי דרך החלון. לידנו ברמזור עמדה מכונית פז'ו כסופה, ובתוכה ישבה בחורה ושיחקה בפוני שלה. היא הסתכלה עליי, וניסיתי להסתכל  חזרה כדי שתפסיק, ואז הבנתי ששתינו משחקות בשיער באותה הצורה. היא חייכה אליי, אז חייכתי בחזרה. בראש שלי חשבתי על הדירה בז'בוטינסקי, שהיה לה חתול מת בחדר המדרגות, ובעלָבית התנצל מאוד ואמר שחבל שהקדמנו כי עוד רבע שעה וזה היה עף. חשבתי שאולי עוד מעט נגור בז'בוטינסקי ובראש שלי יהיה כל הזמן החתול ההוא, שמת.

+הייתי קטנה מאוד וזה זיכרון שמכורסם בכנפי עש כי לא הבטתי בו במשך שנים. נסענו לקרקס, אני ואימא שלי. כשהיינו באנגליה היינו פעם אחת בקרקס, וכיוון שהייתי אז קטנה עוד יותר הוא נחקק לי בראש בתור קרקס אגדי, שאין בינו לבין הקרקס העלוב בנהריה שום דבר מעבר לשם. הסתכלתי מסביב. אימא החזיקה לי ביד. אחרי זמן מה היא שאלה אם אני רוצה שנלך ונאכל גלידה איפשהו אחר. אני זוכרת את החמלה שהרגשתי אז, כמו שמרגישים לפעמים כשקטנים מאוד ורואים סדקים במבוּגרוּת. זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שהרגשתי בה לבד.

(הסוף.)