אודות רינה
רינה

אוהבת סוכריות על מקל, צבעי קריולה בתיק והמון מחברות, מנקה את החדר רק כשהיא נדבקת לרצפה,
קונה דיסקים בתקציב של האוכל, קונה ספרים בתקציב של החשבונות וחיה על במבה בלי טלפון.
כותבת וכותבת וכותבת (לעצמה).
מדברת עם עצמה בעיקר.
סורגת צעיף סגול, תופרת לבבות מלבד שותה קפה טחון שחור בלי חלב ועם אחד וחצי סוכר.
היא בת 22 וקצת וכבר מפחדת מ - 23. כבר עוד מעט בת 25 ופחות איכפת לה.
רוצה שיהיה לי טוב. (דהה) רק האיך עוד לא ברור כל כך. אבל עובדת על זה.

02.10.02
22:26
בשביל מה אני כאן?

לא, לא במובן הפילוסופי של השאלה, לזה אני אפילו לא נכנסת, אבל בשביל מה אני כותבת כאן? או בשביל מה כתבתי את "הלכלוך שבכתר" במשך שנה?
שאלה מצויינת.
זה התחיל כי הייתי מובטלת ומשועממת וגיליתי את תופעת היומנים והבלוגים (הסצנה המקומית לא התעוררה אז, אני נדלקתי על אלה מחו"ל) ורציתי משהו צבעוני ויפה שבו אני אוכל לעצב את עצמי מחדש ולשים אותי בגרסה אסטתית מצומצמת ונבחרת ברשת. בחן ובהומור, בכנות שובת לב ובעיצוב משובב נפש.
יחצ"נות.

האמת היא שהאתרים שאז מצאתי ואהבתי עשו לי דבר שרציתי לעשות לאחרים. הם נתנו לי השראה. רובם היו יומנים של אמנים מסוג זה או אחר, נאבקים בדרך זו או אחרת. אנשים קצת לא מתאימים, קצת נאבקים על שפיות דעתם, אבל מוצאים רגעים נדירים של יופי, של חופש. ואני הוקסמתי. וגלל שגם אני הרגשתי קצת כזאת, חשבתי שאולי יש עוד כמה אנשים שכמוני ימצאו יופי או עניין בזה וירצו לקרוא מה בחורה די אבודה בגיל 21 (הייתי כל כך צעירה. סניף, סניף) עושה עם החיים שלה.
ואכן היו כאלה.

ואז זה הפך לאופנה.
ואז נמאס לי לדבר על עצמי.
ואז לא היה לי על מה לכתוב.
ואז שכחתי למה התחלתי את זה.
ואז הפסקתי.

והנה אני שוב כאן, מנסה למצוא את הרגעים האלה ביום שלי ששווים התחברות לאינטרנט והעלתם על כתב כדי שמישהו בקצה השני של המסך יחייך לרגע.
האם אני נותנת למישהו השראה? לא נראה לי. האם אני גורמת לחיוך או שניים? אני מקווה.
האם זה חשוב?
תגידו לי אתם.

לא, ברצינות, תגידו לי.
ושאלה שנייה: איפה אתם מוצאים השראה? לא תזיק לי עוד קצת.


רינה

(הסוף.)