תמר
תמר

בת 24, סטודנטית לספרות מתל אביב.
מכורה למוסיקה.
אוהבת ארטיק קרח בטעם לימון, קרמבו פסיפלורה וזיתים (לאו דווקא בסדר הזה).
מאמינה שחיוך עושה קסמים ושאם רוצים - הכל אפשרי.
יש האומרים - נאיבית.
רומנטיקנית חסרת תקנה שעורגת לאיש שטרם הכירה.
סוג של אופטימיסטית. עם תעודות.

07.09.06
13:11
אישה אדמונית

 

הייתה זו אישה אדמונית שרמסה את חיי בטרם בנתה אותם מחדש. ליידי אמיתית, צעיף משי בחותמת אירופאית של איכות ויוקרה כרוך סביב צווארה ברישול מוקפד וטבעות אדמדמות מבהיקות על לחייה כרמז להתעגלותן בבטנה כשהיא חשה התרגשות. בוקר אחד בשלהי שנת 2005 היא התעופפה לאמסטרדם כדרך שבה נעלמות ליידיות אמיתיות, בוקר אחד, לתקופה ארוכה.

"היא נסעה לקדם את האמנות שלה", הפטיר ביובש מן המטבח. ברי לכולם היה שאישה אדמונית שכמותה לא תעסוק בהבלי החומר. הכרתי אותו שלוש שנים לפני כן בצאתי מבית העלמין ירקון, שם טמון אבי שנגזל ממני בעודי בת תשע בלבד. הוא - מתוחכם, יפה תואר, רב השפעה ומטיל מורא – קרא ב'המאהב' על ספסל בסמוך לכניסה לבית העלמין כשאני ביקשתי את עזרתו בתיקון התקר בגלגל הקדמי שלי. לא התקוממתי על הזעף שלא טרח להסתיר שכן היה מובן בעיני; אחרי הכל לא הייתה לי זכות ליפול עליו סתם כך באמצע היום ולתבוע את סיועו. בסופו של דבר החליף את הגלגל בכוחות עצמו תוך התעלמות מופגנת מניסיונות העזרה שלי ושב לעיסוקיו, לא לפני שחילץ ממני את מספר הטלפון.

 

"את באמת צריכה ללמוד להחליף גלגל", נזף בי בדייט הראשון שלנו. בפגישתנו השנייה ציין בפניי בקול רם שהיה מצפה מבחורה בגילי לדעת להתנשק ובשלישית התאונן על כישוריי האוראליים הלוקים בחסר, גם חולצתי האדומה מדי לטעמו זכתה לקיתונות של בוז. ברטרוספקטיבה זה נראה לי די משעשע, גם אני לא מבינה איך נעשינו זוג מלכתחילה.

 

האישה האדמונית לא הייתה המאהבת של החבר שלי, מלכתחילה לא הייתה אלא בת זוגתו לכל דבר ועניין בעוד אני בלית ברירה נדחקתי לעמדת האישה האחרת. משך שנה ארוכה סימאה את ימיו ואת לילותיו בעיניה הירוקות ובקימוריה הגבעוליים, "עכשיו יותר מהר", הצליף בה בלשונו מחדר המיטות שעה שבהיתי במקלט הטלוויזיה. "כשאת עושה את זה ככה זה כמעט גורם לי לרצות להיות אישה", עיניו נצצו בפליאה והיא נענתה לגחמותיו, לא בלי מידת מה של בושה. רציתי לשאול אותה למה היא עושה את זה לעצמה.

 

משנסעה, התיישבה עליי דעתי ופסקתי מהתראות עמו. מעמד בת הזוג הלגיטימית לא קסם לי עוד כבעבר וכך שכרתי חדר במרכז תל אביב והמשכתי בחיי. מדי פעם הרהרתי באישה האדמונית ותהיתי איפה היא כעת והאם היא עדיין מציירת אגמים ואנשים על בדים. מה שלא ידעתי אז הוא שגם בלילות המושלגים של אמסטרדם, כשאף אחד לא יסתכל, היא תיזכר בפעם ההיא בשלהי שנת 2005, בהתחמקות מהדירה ההיא, בבכי ובשמלה הלבנה המוכתמת בדם.

(הסוף.)