יש רגעים על כביש מהיר בהם התנועה בכל הכיוונים עוצרת לרגע או שניים. דומה שהזמן קופא: שכניך לספסל תחנת האוטובוס אינם פונים אחד אל השני ואליך במילים ברגעם כאלה, כמו מקדשים תזכורת לעולם השקט המת, זה שמסתתר בשולי כל הדברים הגדולים.
אני מחכה, אם כן. השקט מופר במהירות והתנועה חוזרת. עד מהרה אני מתרגל מחדש לסדר פעולת הרמזורים, בודק שוב ושוב אם ציפורניי כבר צמחו מספיק כדי כסיסה ומתאכזב בכל פעם מחדש. פורם את שולי רצועת התרמיל.
הנסיעה בתחבורה הציבורית תמיד מזכירה לי את הילדות המוקדמת, כי בה ורק בה יש רשות גם לאדם הפעלתן ביותר לבהות החוצה, בפה פעור במקצת, אפילו, ולעסוק בדמיונות וזיכרונות. אני מנצל כל שנייה: מתיישב בזריזות, במקום הפנוי הראשון ליד החלון, מתמקם ומתחיל לזכור. האוטובוס הזה מעביר אותי בין הפרבר בו אני גר לעיר בה גר אבי עדיין. שולי העיר, אותם מגרשים נטושים, שוקטים, בקצה שכונות שכוחות, תמיד מזכירים לי אותו ואת הקיץ הראשון של הגרושים. מדי שבוע הגיע אבא בטנדר וזיפים כדי לראות אותי. היינו נוסעים במכונית במשך זמן רב, בעוד אני מספר לו בהתרגשות על דמויות מספרים שהתחלתי לקרוא אז, וסיפורים שהתחלתי להמציא בעצמי, עד שהיינו עוצרים במקום שלא היה שונה מכל המקומות שעברנו בדרך: לפעמים היה מדובר באיזה קיוסק עלוב בקצה העיר, אבל בדרך כלל הגענו עד למגרשים הנטושים, בהם פוזרו עצים חולים בקמצנות, שהמתינו לתוכנית פיתוח השכונות הבאה. אני הייתי רץ, ממלא כיסים באבנים וחלזונות, ואבי היה נשען אל המכונית ומביט בי, עיניו ריקות.