אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
19.12.06
01:50
קטע לחג

המחשבות שלי עוסקות, לאחרונה, ב3 נושאים:

1. ההפקה.

2. הקיבוץ, אליו אני צפויה לעבור בעוד שבועיים

3. כמה אני אוכלת. לחשב ולא להאמין.

היום מצאתי את עצמי מנסה להיזכר איך היה לי בחנוכה האחרון. לא עלה לי כלום, אז פתחתי מחברת מאותה תקופה. הכל נאגר במילים. אני קוראת וכשהשורות נעשות סדורות יותר עולה בלי התחושה שעולה בי לעתים קרובות כל כך שמישהו מביט מעבר לכתפי במילים הנאגרות על הדף. אותו הפיילוט 04, אותה הבחורה, אותם מצבי הרוח. רק המוזיקה משתנה פה ושם.

וזה כמו שמישהו נוגע בך במפציע, מושיט יד פשוטה ומניח מעל ללב שלי, על שכבות בגדים ועור (ושומן) ועצמות. ואז אפשר כמעט לדמיין החלטיות ודמיונות. המחשבות שלי משוטטות לכל עבר--

פעם חנוכה היה חג השוטטות שלי. בפרדסים עם התפוזים המתעוררים  עטופה באלף שכבות בגדים, אותה הסיגריה שדולקת ביד שמאל, בין אותן אצבעות. לרוץ, לנסות לחמוק מהתפוזים שנוחתים עליי. בברכיים בירכיים בכל מקום משאירים סימנים כחולים, וכשלוחצים אותם באצבע מפיגים כאב ענוג של היזכרות.

כמו ידיים ששכחו איך מציירים--

כמו אצבעות ששכחו איך לסובב את מדורי המצלמה השונים, לעקוב אחרי המתרחש במציאות כתם עור עוד פיסת אור שם, מאחורה

ובין לבין אני מפלסת לי מקום בתוך כלוב צלעותיו, דרך שלג של חוסר אמונה (זאת אני, אני מוכנה) ופחד. בסוף אני אגיע אליו, אתם תראו, ואז הכל יהיה בסדר.

(הסוף.)