אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
21.02.07
18:56
מוטציות (ערוך)

מפשיר האדים התקלקל כבר לפניי שבוע. הצרה הייתה שהוא לא נהרס עד היסוד אלא רק עבד באופן הרבה פחות יעיל. הפעלתו במכונית חרכה סדק דקיק בחומת האדים שעל החלון, ואבא שכח לתקן, ואמר שזה לא ממש מסוכן, בעצם.

יעלה כבר לא יכלה לעמוד בזה אתמול, וברגע של עצבים היא ניגבה את השמשה בידה. הפסים השומניים נגלים עכשיו לעיניה על החלון המולבן מרוב אדים, והיא יושבת במכונית במגרש החנייה של הרכבת, מקללת. אי אפשר לנסוע ככה לשום מקום. בצר לה היא מדליקה את המזגן על קירור, בעוצמה מרבית, ומתכרבלת בתוך עצמה ומדליקה סיגריה ושכולם יקפצו לה.  היא שוקעת בעשן שמתמר מקצה הסיגריה, מחזיקה אותה קרוב כל כך שנדמה לה שהיא שומעת איך היא בוערת. ופתאום היא מנוערת מהריכוז. על החלון השני מקיש בחור בגופייה, מישור החוף, אמצע פברואר, ושואל אם אפשר טרמפ אז היא מכניסה אותו, המומה עדיין ופתאום השמשה מתבהרת ואפשר לנסוע.

"גייסו אותך מוקדם, הא?"

יעלה זורקת אליו מבט. "אנחנו מכירים?"

הבחור מחייך. "לא בגלגול הנוכחי שלנו. אבל קוראים לי עמית, היינו חברים פעם."

והשיחה נפתחת. הוא מעלה זיכרונות, הוא זוכר הכול, כל מיני פרטים על החברות שלהם, השלישייה שלהם. מסוף היסודי לא זכור לה שנפגשו. הדבר האחרון ששמעה עליו היה שהוא עמוק בסמים. בכלל, כל החברות איתו ועם הילה זה מין משהו שהיא לא יודעת כמה היא זוכרת בעצמה וכמה היא זוכרת כמו סיפור לפניי השינה ששמעה יותר מדי פעמים, "ואתם הייתם כל הזמן ביחד, שלושתכם. הייתם אוכלים ביחד וישנים ביחד, וכל פעם הייתם ממציאים סיפור אחר, שאתם אחים או בני דודים אבודים" וכן הלאה וכן הלאה. לא זוכרת כלום, היא מחייכת והודפת אותו, והוא לא מרפה עם הזיכרונות שלו. "אז לאן אתה צריך?"

זה קשיחות כזאת שלא הייתה בה פעם והיא כבר שכחה לבדוק מאיפה צצה. היא מנחיתה מילים לפעמים, כשנמאס לה לחשוב. מנתקת גישה לאזורים שדורשים ממנה לחשוב יותר מדי, או לפענח איך זה גורם לה להרגיש. "לבית אליעזר, את יכולה להוריד אותי בצומת הבאה." הוא שותק קצת. הוא מסתכל עלייה. "אני הולך לנגן עם חברים שלי, את מוזמנת לבוא גם."

"אני לא יודעת לנגן על שום כלי, עמית."

"מה זאת אומרת, מה עם הפסנתר?"

הפסנתר. כן. הפסנתר. שנים ארוכות של ריבים עם אימא. את רצית להיות בן, ואימא רצתה שתהיי פסנתרנית. כל יום. לפחות שעה. זה לא היה כל כך נורא אם הילה ואחותך לא היו מנגנות יותר יפה ממך. המורה אמרה שהאצבעות מחליקות לך מהקלידים כי את לא מרוכזת, אבל זה לא היה נכון. את חלמת בהקיץ על דרכים חדשות

"הפסקתי לנגן בגיל אחת עשרה." הצומת הגיעה ואת מורידה אותו. הוא מחייך ואומר שהיה כייף לראות אותך ושחבל שהפסקת לנגן.

ואז עוברת שנה. לילה אחד את נוסעת לעיר לקנות לעצמך סיגריות, וזה די מאוחר ואת עם אחותך באוטו וזה קיוסק מפחיד, מפוקפק יושבים. בכיכר שליד הקיוסק יש מטורף שצועק ורץ בעיגול ומקיף אותה שוב ושוב ושוב. הוא לובש מכנסי טרנינג קצרים בצבע צהוב ורק אותם. את מפחדת להסתכל, את מפחדת שיטפל אלייך. את הולכת מהר ואל דלת המכונית את כבר מגיעה חסרת נשימה  "סעי.

רונה? סעי."

"זה עמית."

שתיכן שותקות. הכיכר לא מוארת יותר מדי, ובכל פעם שהוא עובר ליד הפנס הוא נראה לך קצת אחרת, את לא מצליחה להחליט. אחרי שתיים או שלוש דקות היא מתניעה ואתן חוזרות הביתה. זמן מה נוסף עובר. חברה טובה מילדות מתקשרת ושואלת אם שמעת שהוא תלה את עצמו. את אומרת שלא.

את נכנסת לאוטו בדרך לרכבת, בדרך לצבא, והילה מתקשרת. שתיכן לא אומרות מילה על ה, הדבר הזה שקרה הבוקר, שתיכן מדברות בקלילות, משלימות פערים. היא הבריזה לצבא, לומדת פסיכולוגיה. כל התיכון לא דיברתן מילה, וכנראה ששתיכן נזכרות בזה באותו הזמן כי יש שתיקה מביכה.

"את יודעת," היא אומרת, "כששמעתי שהוא מת, האדם הראשון שנזכרתי בו זה את, כי ישבתי ובכיתי לי כאן, וחלק ממני לא הבין בכלל על מה הבכי, חשבתי שאת בטח תביני, את יודעת?

את זוכרת שהיינו משחקים במוטציות?"

בטח שהיא זוכרת. עמית אמר שיש לו סוד, אז בהפסקה הגדולה הם הלכו לשירותים והוא סיפר לה שהוא בכלל לא בן אדם. שהוא מוטציה שמחופשת לבן אדם. והיא לא האמינה לו בכלל, אז הוא תפס לה את היד, והפשיל את העור מעל לאחד מפרקי האצבעות שלו, חשף לשנייה אחת עור כחול, מטאלי, מקוּשׂקשׂ , כמו עור של דינוזאור. והיא והילה החליטו שאסור שהוא יהיה המוטציה היחידה, כי זה מסוכן מדי, אז הן היו מוטציות איתו ביחד, ולא סיפרו לאף אחד. מדי פעם בפעם הוא היה תופס לה את היד ובודק אם העור הכחול שלה עדיין מתחת לעור הרגיל שלה.

השיחה נגמרת והיא עוצרת את המכונית ברכבת. חלק ממנה מתחיל לבכות, החלק השני לא מבין על מה ולמה

 

 

(הסוף.)