דברים של עומר
עומר אחד

פתאום כבר בן 25.
זה מרגיש לי מוזר.

תל אביבי מתחיל. סטודנט מתחיל. מקווה להתחיל עוד כל מיני דברים בעתיד הקרוב.

מתאהב על ימין ועל שמאל בדמויות שלא אכיר לעולם. מתכנן יום אחד לעשות משהו גדול. משהו שיזכרו אותי בגללו.

אם הייתה לי מצלמה, הייתי מצלם את השמיים של השקיעה של אתמול.
(אם הייתי מרגיש שאני יודע איך, הייתי כותב - אבל אני מעדיף לצלם.)
היו בהם המון צבעים, ועננים שנראו כאילו ילד שיחק ומשך אותם מסביב לעצמם. כמו בסרטים.
זה אמנם סימן שמתחיל הקיץ, ושנגמר לי החורף, אבל זה עשה לי טוב.
אנשים ודברים שעומר אוהב:

(רשימה חלקית במיוחד)

05.10.02
19:47
ספונטניות?

היום אחה"צ נסעתי עם פרוסק לים. ישבנו, דיברנו, קראנו, הסתכלנו מסביב.
לי היה קצת קשה לזהות אותה בהתחלה כי הייתי בלי משקפיים,
אבל כמו בקליפ של מאניק סטריט פריצ'רז, שטו להן בים כמה מפרשיות קטנות, ובינהן דבור.

"מדינה מתוקנת"

---
אני יושב כאן מול החלון הקטן של מובאבלטייפ בידיעה שיש לי מה להגיד.
זה קשור להתבטאויות לא מובנות שלי. אבל כבר הרבה זמן לא ממש הצלחתי לכתוב.
אז אני מצטער אם זה לא מעניין אף אחד מכם, אבל הנה מתחיל טקסט סטייל יומני היקר.

---
כבר פעם שלישית היום שאני אומר לאנשים שאין להם זכות להיות משועממים, שהחיים שלהם יכולים להיות כל מה שהם רק רוצים, ושיש להם את הכח לשנות. אני משער שכולכם תסכימו איתי בנושא היכולת לשנות, החלק שלא מובן לי הוא הזכות שאני נותן לעצמי לדבר ככה אל אנשים מבלי לעשות שום דבר שאפילו קצת מתקרב להתנהגות הזו בעצמי.
גרוע בכל מה שקשור לספונטניות, ולא מצליח להשתפר.

יושב וחולם על השחרור מצה"ל. חולם על טיול לחו"ל. בדיוק כמו שלפני שנתיים חלמתי לצאת לקורס קצינים ואח"כ לעזוב את הפיקוד.
מאמין שהנה, עוד רגע יבוא אותו הדבר שבאמת ישנה את הכל.

כמה דקות מאוחר יותר, אני ופרוסק מדברים על הצורך לפגוש אנשים חדשים.
ואני כאילו מתעלם מזה שאיבדתי קשר עם לפחות 3 אנשים שהייתי מעדיף לשמור איתם על קשר, סתם מתוך מן הרגשה של חוסר יכולת לזוז.

---
הייתי רוצה להגיד עייפות החומר, אבל ככל הנראה מדובר כאן בעצלנות.
הייתי מתחיל להבטיח עכשיו שזה הולך להשתנות, אבל כל אלו שכבר ראו דברים שכתבתי סתם ישתעממו, כי כבר הייתי שם. הבטחתי. ניסיתי. אפילו החזקתי מעמד לאיזה שבוע וחצי. אבל לא.

אני מנסה להבין מה הדבר שיכול לנער אותי. שיוציא אותי מזה. ואין לי מושג.
אבל אני חושב שזה קשור להרגשה הזו שיש לי בבוקר שאחרי, כשאני יוצא לתל אביב באמצע השבוע:
עייף מת, אבל שמח עם זה.

(הסוף.)