אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
25.03.07
13:08
שני חלקים של טרילוגיה זעירה

[חוזי הבתים-שם זמני]

"מעצמי אל עצמי, פעמים רבות/על פני גופי אעבור/כעל גשר" (א. חלפי)

חלק שני:

בכל הבתים שאני משאירים מאחורי גבנו

נותרים בעוזבינו

העתקי השמש של החלומות

שחלמנו בם.

אבן הפוכה (היא הד בראשנו

לניסיון עקר לגדל צבעוני.)

מראה פנינו באור הבוקר

במראה שאל מול דלת הכניסה

החיים שיכלו להיות לולי

ואףעלפיכן

אנו עוזבים

וקירות הבתים הופכים עכורים ושקופים

מטוייחי זיכרונות

ובלילות הגוף זוכר את מספר הצעדים

מדלת הכניסה אל המקלחת אל המיטה

ותו לא.

חלק ראשון: תנאי פתיחה

כמו שאיפה מהסיגריה הראשונה. נגיעת מכחול שחורה על משטח לבן, מוצף מים. טיפות ראשונות של גשם, מהן עוד אפשר להתעלם. אי שם מאחורי הטבור יתהדק קרס אל קרס, וגוץ קטן, שחרחר, מחבר להם חוט בעסק גדול. תנודות עדינות לכאן ולכאן. תהייה: האם מחלת ים אחזתנו או ששוב נפלנו באותה צורה. מבט חומק ממבט מחפש מבט אוחז במבט.

בקרוב, אולי, תתחלף התהייה בהפתעה. לחיצת יד. היכרות נרגשת של פניי העור, שבתוכי מלווה שבהתנצלויות בלתי פוסקות (צלקת בבסיס הצוואר ובבטן, כפות רגליים ארוכות, גב מדגדג בקלות), כמו מתווכת דירות שחוקה המדריכה זרים בבית בו גדלתי: שער לבן, אותו תמיד יהיה אפשר לצבוע. הנה מדרגה ועוד אחת. דלת הכניסה בחום חורק. כל כעסינו שורת סדקים ליד הפתחים. מימיננו המטבח.

כאן נעצור. נמתין דקה או שתיים עד שיתאדו הנשימות האחרונות מהמראות, עד שייעלם צליל המוזיקה האחרון.

כעת אפשר להתחיל. החיוך נעצר, הברכיים מתכופפות אל אותו הגובה.

(הסוף.)