אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
30.03.07
12:15
שני דימויים ויזואליים*:

1.(זה זיכרון ילדות לא שלי שאני מתה להפוך לוידיאו)  זה מתחיל בילדה קטנה ולא יפה במיוחד העומדת בבגד ים. מורחים אותה בקרם הגנה. היא נכנסת למכונית בה יושבת שתי בנות נוספות, שלושתן בנות פחות משמונה, ואישה צעירה, מצחקקת, וגבר צעיר וחמור סבר הנראים כמו הורים טריים יחסית. הם נוסעים לים ויש התעסקות שלמה סביב ההתיישבות, האבטיח, מי תשחק באיזה דלי וכו'. בשלב מסויים "האבא" נכנס למים, ו אחת הבנות מגלה כלב שם ומתחילה לשחק איתו. האחרות מצטרפות: הן מלטפות אותו ורצות איתו ואז הילדה הראשונה זורקת אליו אבן ופוגעת ב"אימא". היא נופלת. שתי הבנות מביטות בילדה הראשונה במבט קשה, נטול היסטריה. הכל נדמה כמו קפוא במקום. הילדה הראשונה רצה ואגב ריצה היא הופכת במהירות למישהי מבוגרת יותר וחוזרת להיות בגיל המקורי (כלומר רואים אותה לרגע עושה את אותה התנועה בתור ילדה ובתור אישה). היא מרימה את "האימא" ומנערת אותה. אין תגובה. היא מנסה שוב, ואז רואים שהאימא מחייכת קצת.

 

2. (זה היה חלום שפותח לכלל דימוי) אין מדים במידה שלי. אנחנו המון בנות והמדים, שום מדים, לא עולים עליי. לרגע נדמה שמצאנו מכנס גדול מספיק אבל הוא נקרע ברגע שאני עושה צעד אחד. אני הכי שמנה שם מכל הבנות   . לבסוף אני עומדת ערומה והאוהל הגדול בו עמדנו כולנו מתרוקן במהירות. הפקידה שאחראית על המדים מרימה ידיים והולכת אני מתחילה לבכות, מוציאה אקריליק וצובעת את עצמי בירוק זית. זה נראה די משכנע. אני יוצאת החוצה ועומדת עם כל שאר הבנות- זו תחילת טירונות כנראה, צועקים עלינו להוריד עגילים ולאסוף שיער ואז מתחיל לרדת גשם, והצבע נשטף ממני, ואני נשארת ערומה ומתקפלת

*[אני אוהבת מאוד את שני הרעיונות הללו, אבל לא יודעת מה לעשות בהם. יש למישהו רעיון?]

(הסוף.)