אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
29.04.07
17:27
(ללא כותרת)

[סליחה שאני מציקה עם הנושא הזה]

 

יש מועדים מסוימים בשנה שאי אפשר להיות מספיק שמח בשבילם. ימי הולדת, למשל. ימי אהבה, למשל. ראש השנה האזרחית. בימים כאלה מי שיכול בורח, בורח מפני שטף של התרגשות מזויפות, מהולה בדיכאון אותנטי. ומי ששכח, או שרגליו לא נענו לו, אנוס לחייך גדול ככל האפשר, בידעו ששום חיוך אינו גדול דיו. לשתות ולחייך. לדבר על מוזיקה, לחייך. לחשוב האם הוא נהנה מספיק. לחייך. האם החיים האמיתיים כבר כאן.

הברירה היא עניין קל, קל יותר ממה שנהוג לחשוב. נכנסים למיטה. מסתובבים לצד ימין. מכניסים את הסנטר עמוק ככל האפשר לתוך בית החזה. כורכים את הידיים סביב הירכיים ומקרבים את הברכיים אל המצח. משפשפים בעדינות עור מצולק מזיכרונות ילדות.

מבחוץ נשמעים עדיין הקולות. צלצולי טלפונים. קריאות בשמות וקולות מוכרים. נעצום עיניים. ננשום לאט. הקולות יעברו על פנינו. ואם ננשום לאט מספיק, גם הזמן. נוכל לקום למחרת בבוקר, ואם לא נרצה, נוכל לעצום את העיניים חזק יותר, לנשום לאט יותר, להניח לתאריכים מסויימים, כמו השני במאי, 1989, לעבור מעלינו, לכסותנו בשמיכה. לישון. לישון. לישון בין ראות לכליות, בחום שאינו תלוי בשמיכות. תמיד נוכל להתחרט, וכשיפסיקו הקולות, בדקה ראשונה של ייאוש, לקפוץ מתוך השמיכות ולצעוק "הנני!". והאבות, האימהות, הזיונים, החברות, כולם יתאספו סביבנו בעיניים בורקות ונאמר  "כמעט ברחתי, אבל חזרתי חזרה"

[מתוך פרוייקט שהיה-אמור-להיות עם שני אחת, דצמבר 2006]

- מישהו אמר לי פעם משפט מאוד יפה:

I have no language to pronounce what I want to say right now.

 מה שיפה במשפט הזה הוא שהוא מקפל בתוכו את האפשרות להיות מובן בשפה אחרת או בזמן אחר.

(הסוף.)