מה שאתם צריכים לדעת:
daniel

שם: דניאל.

גיל: 22.

turn ons: סושי, חלב, צ'ינצ'ילות.

turn offs: מוזיקה מזרחית, אנשים שכותבים "צומת לב", אבי ביטר.

משפט לאומה: זה עוד מעט כבר לא יהיה מצחיק.

לדר' סטפן כץ שלום רב.

הנידון: דניאל

דניאל בן למשפחה שעלתה לארץ מרומניה ב1981. האם נוצרייה האב יהודי. שני ההורים רופאים ולהם שני בנים. דניאל רצה להתגייר ועשה תהליך משמעותי, בסוף לא זכה לסיים את התהליך בגלל עיכובים בירוקרטים ובעצם נידחה על ידי הרב. הפגיעה של דניאל הייתה גדולה.

מרגיש לא רצוי על ידי המדינה והיהדות ונכנס ל עצבנות ואי שקט, חרדה וכעסים פנימיים שלא היה מוציא אותם מפני בדרך כלל הוא אדם מאופק ובשליטה.

יחסיו עם הורים תקינים. חילוקי הדעות נורמטיביים. יש תקופות של כעסים. הוא יודע להודות בטעויות ולהתנצל. בסך הכל משפחה טובה מאד.  

מדובר באיש מוכשר ביותר, מצפוני, ישר והגון. איש שרוצה להשקיע ולתרום. יש לו קווי אישיות כפייתיים והוא מרבה לפעול מתוך השכל. מנתח כל מצב ומתקשה לחוות רגשות בעוצמה גדולה. רגשות אלו מביאים אותו לעצבנות ומתח רב. נראה שיש בו נטייה לפתח תלות והרגלים כפייתיים.

הטיפול עצמו יעיל מאד. הוא ממתן את הקווים הכפייתיים ואת הנטייה שלו להרגלים נוקשים. מרשה לעצמו הרבה יותר הבעת רגשות ובעיקר מארגן ומעצים את חייו אחרי הדחיות השונות שחווה מן היהדות. הטיפול עדיין נמשך ואני מתכוון להמשיך אותו על מנת לברר את ההישגים שהושגו. הטיפול הוא בעיקר קוגניטיבי התנהגותי ואנו נכנסים גם להיבטים של משמעות החיים ושל דינאמיקה פנימית של יחסי אנוש אינטימיים.

בברכה
יששכר עשת, פסיכולוג קליני

13.05.07
15:29
סמים קלים
ישוב בקצה השולחן, בפאב עמוס עשן ואנשים, אני מרגיש סוף סוף בבית. אני מרגיש כאילו כל האנשים סביבי הגיעו במיוחד עבורי על מנת לחלוק איתי את מעט הכבוד העצמי שעוד נותר לי, לתת לי דחיפה קטנה אל עוד יום, שבוע, חודש, בהם לא אראה אותם שוב. ואני מרים עבורם כוס וויסקי מהול בשתי קוביות קרח. הלגימה הראשונה היא תמיד הקשה ביותר. המוח מקבל מן פגיעה ישירה ואני מוצא את עצמי מסוחרר לשתי שניות, בעוד הגוף שלי מעכל את העוול שאני עושה לו.

 שופך אל תוכו רעל נוזלי. רעל שאושר למכירה בחנויות. ומסביבי, הניקוטין חודר אל ריאותיי, והשעות אותן אני מעביר בריצה נעלמות כלא היו: הריצה מנקה אותן; הפאב מלכלך אותן שוב. ושוב אני נזכר באותו נאום: אף פעם לא עישנתי. ומה אני עושה עכשיו, אם לא מעשן? יד שנייה, כמובן, אך האם זהו לא סתם תירוץ?
היא יושבת לידי, מתבוננת בי בעודי גומע את שארית הכוס שלי ומבקש כוס שנייה. בידה LM כחול. לייט, היא מסבירה לי, ואני מגחך לי: לייט? פחות סרטן בכל שאיפה. אני שואף מלוא ראותיי. לייט.

לכל אחד הסמים הקלים שלו. ואני משלה את עצמי: אף פעם לא עישנתי. אף פעם לא ניסיתי סמים. והינה, אני יושב כאן, מולה, וצוחק על ההתמכרות הרצחנית שלה לסיגריות. ואני גומע את הוויסקי שלי, לגימה אחר לגימה, נותן למוח שלי לצרוח בכאב בעוד האלכוהול משתלט עליו, הורס לאיטו תאים חיוניים בגוף: תאי כבד, תאי כליות, תאי עצב... ואני ממשיך בשלי, מודע, באחורי ראשי, לנזק לו אני גורם. מודע, בקדמת ראשי, אל שער הבריחה שהנזק הזה נותן לי. אני נזכר במילים שנאמרו לי פעם: אני מתדלק את יצר ההרס העצמי שלי. אני מתבונן בהשתקפותי במראה שמולי: הרס עצמי? מולי יושב בחור בן 20, שיער שחור קצר, אף סולד, עיניים חומות ירוקות, עצמות לחיים בולטות ופנים רזות. יפה תואר. משכיל, בן שיחה, מבין את אשר מדברים אליו, עתיד מובטח. עתיד. הרס עצמי. ואני הורס את עצמי, בנסיון לחמוק מכל המדבקות האלה שהצמידו לי במשך השנים. אני מנסה להסיר מעלי עור שאינני בטוח כי מתאים לי. ואני שותה כדי לשכוח. ואני שוכח רק כדי שיזכירו לי שוב כי אני הורס את עצמי. מעגל בלתי נפסק.

כל אחד והסמים הקלים שלו. ואני? אני אלכוהוליסט בהתהוות. אני מכור לכדורי הרגעה. אינני יודע כבר מה ההבדל ביני לבינם: אני הורס את עצמי; הם רק מעשנים עשב. אני קורע איבר-איבר מגופי; הם רק שמחים יותר. אני שוכח, מנסה בכוח לדחוק מחשבות אל עבר ארונות נשכחים, רק כדי להזכר בהם שוב למחרת; הם מקבלים את העולם כמו שהוא. כל אחד והסמים הקלים שלו. הסמים שלי מי קלים יותר?

אני מאבד הכרה לאיטי. העולם הקוגניטיבי והתת מודע שלי מתחברים ויוצרים מרק בו אני מביט בה כמו דרך חלום רע. הראש שלי צונח לאט על השולחן, בעודי מהרהר בהרס העצמי. מי הוא בכלל? מי הוא שיעז לקחת לי את השליטה בחיי? מי הוא ההרס העצמי הזה, אותו אני כה מטפח, אותו אני כה מנסה לנצור? מדוע אינני יכול לנער אותו מעלי, ומדוע, מדוע ראשי כה כבד...

וכאשר אני נופל, עמוק יותר ויותר, אני מבין. אני פוקח את עיני בבהירות ומבין. הזמן אינו חלק מהסביבה. ואני בוחן את עצמי, אל מול מראה פשוטה: אדם נאה, משכיל. אני. אדם מדוכא, פגוע רגשית, אולי מעבר לתיקון. אבל מול המראה הזו אני מצליח לנתק את עצמי מעצמי, ולראות את אותו יצר הרס עצמי, את אותו יצור שאינני יכול לתת לו פנים: והוא רק ילד. ילד מפוחד. אינו יודע איך הגיע לכאן, אינו יודע לאן ללכת מכאן. ואני נופל על ברכי ובוכה. ומליט את פני בכפות ידי, ונותן לדמעות לזרום החוצה, נותן לסכר להשבר, לא משאיר אחרי דבר בשצף הדמעות שעוטף אותי. אני מבין אותך, אני מבין אותך, אני מבין אותך. אני מחבק את השברים, אני מחבק את החלקים השלמים שנשארו ממני, מנסה להרכיב אותם יחדיו. אני מבין עכשיו.

אני פוקח את העיניים והיא בוכה. אני יוצא אליה, עדיין לא יציב, מנסה לחבק אותה. היא דוחפת אותי ממנה. בבקשה, לא. אל תדחקי אותי החוצה. אני שוב מנסה ומצליח לחבק אותה. אני לוחש לה מילים, מנסה להראות לה עד כמה אני מצטער, עד כמה אני זקוק לה בתקופה הזו בחיי. היא מסכימה בחוסר רצון לבוא אחרי. ההרס העצמי לא פגע רק בי. הוא פגע גם באושר שלי.

כל אחד והסמים הקלים שלו. ואני יושב ותוהה מה המשותף לכולם, שהרי הם כולם נקראים, אולי בטעות, אולי בצדק, סמים קלים. אלכוהול, ניקוטין, קפאין, קודאין, אלה רק חלק מהסמים החוקיים, אשר האדם לא השכיל לנטרל לפני שהפך להיות משועבד להם. ואני יושב ותוהה האם אני מכור. האם אני מכור ללא תקנה, האם לא אצליח להרים את עצמי אל מעל להתמכרות האכזרית הזו, להצליח להוציא את עצמי מתוך איזו ביצה בלתי נראית אל תוכה אני מדמה את עצמי שוקע. גם אני מכור: לא לניקוטין, לא לקפאין, לא לאלכוהול. אלא להרס עצמי. אני מכור לאותו ילד מפוחד, לאותו ילד שאינו מוצא את מקומו בחיים. אני מכור להרגשת הפחד, להרגשת חוסר האונים, לנסיונות ההתנתקות שלי מן המציאות, ויותר מכל – להצלחות של אותם נסיונות.

כל אחד הורס את עצמו. כל אחד, והסמים הקלים שלו.

(הסוף.)