תוגת צעצועיך הגדולים
גיא אבק


נולד ב-1982 בגליל, ומאז משתדל להישאר שם.

כותב בעיקר שירים. קורא בעיקר מילים (בכל מקום, גם על שלטים ועל המדבקות של המשקאות הקלים והשמפו).

מחפש את היופי בכל דבר (ובדרך כלל מוצא הרבה יותר מהצפוי). אוהב מים ושדות ארוכים וחיוכים בקצוות הפה וכמעט כל דבר שמפיק מוזיקה. מאמין שאי אפשר להיות עצובים כשלועסים תפוז. מתאהב, בממוצע, פעם ביום מאוהב.

 בעיקר, כאמור, כותב. לומד גם למחוק.

 (מבקש שתקראו אותו לאט)

נר ליד המיטה

"הזמן הכפרי, הדשן, הרחום,
כמעטיני הפרה אל הדלי.
השמש חובקת את רוך היקום,
לוחשת: כולךָ שלי."

(לאה גולדברג)

הדלת קצת פתוחה לחדר אחר
אבק בבמה 
01.08.07
21:43
תפוזים

זוכרים את "שרפו חלקת אדמה"? אז ידידתי תומ שוב טסה לחו"ל ושוב נתנה לי משפט אחד שיתחיל סיפור כדי שיהיה לה מה לקרוא בטיסה. זה מה שיצא הפעם.
(הפעם הפסקול לכתיבה לא היה ליסה ג'רמנו, אלא להקה נהדרת בשם The Twilight Sad. אני מציין את זה רק כי ציינתי בפעם שעברה, והחלטתי שאם כבר מסורת, אז עד הסוף). 
התמונה מכאן ברישיון creative commons


את מריחה כמו תפוזים. תפוזים מהשרון ורק עכשיו, כשהכל כל כך רחוק, אני מבין את זה. ואת יודעת שאני מטורף על תפוזים. פעם, בתקופה בה החברים שלי ואני היינו סלע ולא אבנים, החלטנו שאי אפשר להיות עצובים כשאוכלים תפוז. זה נכון, נסי את זה פעם. יש הרבה תפוזים במקום בו את גרה, אם את עדיין גרה שם והמכתב אכן יגיע ליעדו, כך שיהיה לך קל לבדוק את התיאוריה הזו בפועל. במקום בו אני גר עכשיו יש, כמובן, תפוזים. קשה למצוא מקום בעולם בלי תפוזים, אבל הנה מצאתי מקום בעולם בלעדייך. הריח של התפוזים כאן שונה, עדיין תפוזי, עדיין הדרי, אבל כשאני מקלף כאן את אחד התפוזים מהבסטה שבשוק או מהסופרמרקט עם המוזיקה שאני לא אוהב, אני לא חושב על פרדסים שטופי אור ישראלי ולא על חוף הים של אכזיב ולא על רגליים יחפות על מדרכות של קיבוצים לפנות ערב. אני חושב בעיקר על המחיר. בשוק זול יותר, והסחורה טרייה ואני אוהב להקשיב לצעקות המוכרים בשפה שאני לומד להבין. בסופר קר ויקר, אבל נוח. לו הייתי שואל, היית עונה שלתפוזים בכל העולם יש אותו ריח. אבל אפילו כשהפה שלי נמתח לחיוך לא רצוני בכל פעם שאני נתקל במדבקת ג'אפה על תפוז ציוני שעשה את דרכו לשוק שלי (ראית? רק חודשיים והוא כבר שלי), הריח שעולה ממנו כשהציפורן קורעת את הבשר הוא שונה. יש שירים שנשמעים קרובים מאוד באוזניות או לבד בחדר, ושונים לחלוטין כשהם, אותם שירים ממש, בוקעים מרמקולים של מועדון או מחלון במכונית שחשבת שעוצרת בשבילך אבל היא רק האטה לרגע והמשיכה בדרכה. הנוף כאן מזכיר לי קצת את ישראל, אבל אחר. בעיקר כי אני לא יכול להביט סביב ביציאה מהעיר ולזהות את ההרים או את העמק שזזים מחוץ לחלון ולדעת איפה אני נמצא וכמה מהדרך כבר עברתי. והתפוזים, גם כשהם מיפו, מריחים אחרת בנוף הזה.

אני כותב לך את כל זה מהמיטה שלי בדירה שבקומה השנייה. יש לי מרפסת קטנה ונוף נחמד לרחוב. הייתי אומר שאני כותב לאור הירח כמו שאת אוהבת אבל אני לא מאמין בזה יותר. יש לי מנורת קריאה, ועכשיו היא גם מנורת כתיבה. היא שימושית. החלון פתוח, חם ויש רעשי לילה של עיר שהופכת פחות ופחות זרה אחרי כל פעם שאני נבהל ממנה. הכרתי מעט אנשים חדשים. פגשתי בינתיים רק ישראלית אחת, קוראים לה סיון. אני בטוח שאפגוש עוד. זרועות הזיכרון לא יתנו לי לברוח, כמו שאמרתי לפני שטסת פעם לעבוד בחו"ל ולפני שחזרת משם רועדת בכל הגוף. אולי את זוכרת אבל זה היה אז ואפילו אני שכחתי לגמרי עד עכשיו אז אני לא בטוח: לפני שטסת קבענו סימנים. זוכרת? קוד סודי שרק אנחנו הכרנו. כשנשמע ברדיו שיר של שלושה רבעים, נעצום את העיניים ונחשוב אחד על השנייה, וככה לא תהיי שם לבד. עשיתי את זה. אני לא יודע אם את גם. אמרת שעשית. זה כבר רחוק מדי וכבר לא אותו הדבר. עכשיו, בכל מקום אליו תלכי תמצאי מישהו שאוהב תפוזים. ואי אפשר להיות עצובים כשאוכלים תפוזים. אין דבר כזה בכלל, תפוז, את יודעת? זה הֶלְחֵם של שתי מילים: תפוח זהב. ככה נוצרה המילה הזו, היא לא הייתה קיימת עד שהיו חייבים לחבר בכוח בין שתי מילים אחרות, ובעצם אין לפרי הזה בכלל שם. תפוח זהב, זה לא שם. זה סתם כינוי. זה כמו לקרוא לאגס תפוח עקום. תפוח זה שם, תפוז זו מין פשרה כזו, כשממהרים ואין זמן לחשוב ולשקול את כל האפשרויות בכובד ראש ולהחליט.
בכל מקרה, מה רציתי לכתוב? בכל מקום אליו תלכי וכל מה שכתבתי קודם. התחילה מוזיקה מעצבנת ברדיו אז אני קם לסגור אותו, ואני צריך כבר ללכת לישון. אני לא דואג לך יותר.

                                                                                                                          אני.

 

נ.ב. רגע לפני שהגעתי לסניף הדואר לשלוח לך הייתי חייב לקרוע את המעטפה ולכתוב לך נ.ב. כי נזכרתי רק עכשיו, יומיים אחרי שכתבתי לך את המכתב הזה, כשהלכתי עכשיו בדרך לסניף וניסיתי להיזכר מה כתבתי לך במכתב שהולך עכשיו לטוס אל הבית שבו את אולי עדיין גרה ליד הפרדסים, שאין לך ריח של תפוזים. זה לא ריח טרי כזה ורענן זה היה משהו אחר ורק עכשיו הבנתי שאני מכיר אותו, זה היה ריח של בית אריזה לתפוזים. בית אריזה גדול, ריק ומהדהד לתפוזים.

(הסוף.)