אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
09.08.07
15:04
ניסיון לנקז מחשבות במערבולת ג'ט לג

1. מרגע ששמעתי את שמו של החג הזה ידעתי שאשכח אותו, אבל את השאר אי אפשר לשכוח. הרחוב מלא ממדרכה עד מדרכה באנשים לבושי קימונו, שמדברים ביניהם בלחש. יש שקט נוזלי כמעט באוויר, ואז  אלפי ריאות מתרוקנות ביראה. הפנים מורמות כלפי מעלה, מוארות בזיקוקין.

משהו בתוכי התכווץ. חציתי את הרחוב בכוח. השקט הזה, שמופרע מדי פעם בקריאות תדהמה ובקולות נפץ עדינים, מרוחקים, התנפץ עליי מבחוץ כמו גלים על ספינה. מצאתי את עצמי נושמת שוב ברכבת התחתית, בדרך למלון.

 הם ישבו מולי, במושב ליד הדלת. היא לבשה קימונו כחול והוא ירוק. היה לה פגם מוזר בפנים-נדמה היה שאחת הלחיים שלה תפוחה הרבה יותר מזאת השנייה, והשיער שלה היה גזור בצורה שאמורה לטשטש את זה. היא הרכינה את הצד הלא נפוח של פניה לכיוונו, והם דיברו ביניהם.  אתם לא מבינים: אף אחד לא מדבר. השקט ברכבת התחתית מוחלט  בכל שעות היממה. היא חייכה מדי פעם. הוא הניח את היד על הירך שלה ועבר באצבע על הדוגמא של הבד.

2. והיה את הבוקר ההוא שהתעוררתי באור אפור וגיליתי אותך יושב ומסתכל בי. קמתי לנשק אותך, ואז התרחקתי כדי לראות אותך שלם, כמו שמתבוננים בציור (זיכרון רחוק). היתה לי הרגשה אז שאפשר רק לנסות ולהסביר, כמו מראות רחוקים מארץ משונה: שנכשלתי במבחן שלא היה מעולם, שלא קיבלתי את התפקיד. אני נזכרת בבוקר הזה כל הזמן, האפור והכתום של השמיכה, והירוק של העיניים שלך, והתחושה הזאת עוברת בי מהירה ומצמררת כמו חשמל סטטי.

3. ושני אנשים- היא בלונדינית, קינמון וחלב חם: בייבי פייס תכול עיניים, דיסקמן. לו יש תסרוקת פוני חומה, חיוך שמתמרר בקצוות ומשקפיים כהות-עדשה. ישבנו בנגרייה ושייפנו קוביות משחק צבעוניות. הם לא דיברו איתי, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם. היא ציינה בעיניו עובדות פה ושם- מה צבע הקובייה שהוא משייף, מה גודל ההר שמחוץ לחלון הבוקר, איזה טעם יש לשיר שהיא שמעה באותו הרגע. בשלב מסויים, הוא הפנה את פניו לעברי.

את חדשה?

לא, אבל אני רוצה להיות.

הוא שתק וחשב על זה קצת. אחר כך הוא שאל אם ארשה לו לגעת בכף היד שלי. אמרתי שאשמח, אבל שהיא מלאה באבק ובנסורת, וגם קצת מזיעה. הוא אמר שזה בכלל לא מפריע לו. הושטתי לו את היד שלי, והוא רפרף עלייה באצבעות פרושות, מעלה מטה, כמו סולמות בפסנתר.את יודעת, הוא אמר, יש אנשים שלא רוצים לתת לי לגעת בהם. פעם הייתי מבקש לגעת בפנים, אבל הבנתי שזה לא כל כך נעים, אז הפסקתי. אבל, הוא פיסק את המשפט, קובע במקום מספר עכשיו, כמובן שמהיד לומדים פחות מאשר מהפנים. רציתי לקחת את היד שלו ולהניח אותה על הפנים שלי. למה לא עשיתי את זה.

 

לזכור את זה. לזכור איך נעמה בכתה בלילה ההוא בים. לזכור את זה גם.

(הסוף.)