דברים של עומר
עומר אחד

פתאום כבר בן 25.
זה מרגיש לי מוזר.

תל אביבי מתחיל. סטודנט מתחיל. מקווה להתחיל עוד כל מיני דברים בעתיד הקרוב.

מתאהב על ימין ועל שמאל בדמויות שלא אכיר לעולם. מתכנן יום אחד לעשות משהו גדול. משהו שיזכרו אותי בגללו.

אם הייתה לי מצלמה, הייתי מצלם את השמיים של השקיעה של אתמול.
(אם הייתי מרגיש שאני יודע איך, הייתי כותב - אבל אני מעדיף לצלם.)
היו בהם המון צבעים, ועננים שנראו כאילו ילד שיחק ומשך אותם מסביב לעצמם. כמו בסרטים.
זה אמנם סימן שמתחיל הקיץ, ושנגמר לי החורף, אבל זה עשה לי טוב.
אנשים ודברים שעומר אוהב:

(רשימה חלקית במיוחד)

12.10.02
02:09
כל אחד מת, אבל לא כל אחד חי

יום שישי בלילה, השעה 1:42. יצאתי עכשיו ממקלחת ארוכה, מאוד, ויש לי מסקנה:
בניגוד לציפיות, נראה שהתמוטטות העצבים הבאה בביתי הקט תהיה שלי, ולא של אף אחד אחר.

הבנתי שבלי כל כוונה רעה, יוצא שאני חי את החיים שלי תחת מעקב צמוד.
חריגה משעות העבודה במשרד גוררת טלפון לחוץ. לפני כל יציאה מהבית מתקיים תחקיר, מצבי רוח דורשים בירור, וגם שהות ארוכה מדי בחדר היא ככל הנראה סימן לכך שמשהו רע עומד לקרות. באמת תודה לאל שעם כל ההתנהגות הפרועה הזו שלי אני עדיין בסדר.

---
אתמול ראיתי את הסרט "חוכמת הביגלה". (בחינם!)
מאוד אהבתי (ועדיין, מאוד אוהב) את הספר, אבל היה נראה לי לא הגיוני שיצליחו להפוך אותו לסרט (ועדיין, נראה לי שלא ממש הצליחו). אי אפשר לקחת מחשבות של בן אדם ולהפוך אותן לתסריט.

בלי שום קשר לאיכות הסרט, בכיתי בסוף. אח של ברבלה מת, ומוות מפחיד אותי. ברמה כזו שלא מדברים עליו.
מוות של אח או אחות... אני אפילו לא מצליח לדמיין איך חיים אחריו.

מה שנחמד בסרט הוא החזרה למשפטים והרעיונות של הספר. דברים כמו "הדרך אל המושב בקולנוע - עם התחת או עם הפרונט?"

ועוד יותר מזה, "כל אחד מת, אבל לא כל אחד חי" - מה שמביא אותנו בחזרה לנושא שלי.

---
אני מרגיש קצת כמו ילד בן 16 בגוף של בן 22, שחי חיים של גרוש בן 37. (אחד כזה שרואים עליו שהוא בשוק, אחד שלא ממש ברור לו איך הוא פתאום במצב שבו הוא נמצא.)

עכשיו, נראה שכולם משתנים מתישהו בחיים שלהם, ואני מוכן.
מוכן כבר מזמן להחלפת האישיות. אני בטוח שזה יהיה קצת מוזר לאנשים שמסביבי אם זה יקרה, אבל זה יהיה ממש עצוב אם לא.

אז אני יושב כאן ומחכה. יום שישי בלילה, 1:54. משועמם. בבית. לבד.
שמישהו יאותת לי, שמשהו יפול עלי, תעשו שהרעיון יקלט.
איך לעזאזל שוברים את הבועה הזו ומתחילים חיים חדשים? אני חי בתוכה יותר מדי זמן, וכבר מזמן נכנסתי לטווח הסכנה של נזק למוח ממחסור בחמצן.

(הסוף.)