אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
23.11.07
21:29
הנה ניסון להסביר מעגל מחשבה אורובורוסי:

וההצדקה להיכנס אליו הפעם היא התמונה הזאת. זאת תמונה שצילמה אחותי, גל, תלמידת בצלאל, בזמן שביקרתי אותה באוגוסט 2006. הייתי אז בת טיפה יותר משבע עשרה, ונראיתי ככה בערך [זאת תמונה שצולמה חודשיים שלושה לפניי]. אבל בציור של גל אני לא נראית יום יותר מאחת עשרה. היא רשמה  אותי מתישהו במהלך שבוע שבו ברחתי אלייה מהבית, בזמן שהייתי שקועה בקריאה, ואז הכניסה את הרישום לתוך ספר אנטומיה וסגרה אותו, והרישום נשכח, ומצאנו אותו רק אתמול.

דברים כאלה יכולים לרתק אותי ימים, ולערער אותי קצת. מעבר לתהייה הברורה מאלייה- האם ייתכן שאני באמת נראית קרובה יותר לזה מאשר לזה?- זה מתחבר לי למצב המוזר ההוא שעובר עליי לאחרונה שבה אני מקבלת יותר ויותר פידבקים בלתי צפויים מאנשים לגבי הבחוצה שלי, ובעיקר מזכיר לי שוב כמה זה מוזר שאחרים לא רואים ישר דרך הרקות שלי אל תוך הטעויות שלי, אל תוך החרדות שלי, אל תוך הגעגוע הקבוע  מתחת לסרעפת, אלא ניתזים ישר מהעור הלבן, הצלקת מעל הפופיק, שקיות הלמור מסביב לעיניים חזרה לתוך עצמם.

וזה כבר מזכיר את האלבום ההוא של שלום, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.

(הסוף.)