אודות יותם
יותם

אוהב סוגריים וספרי שירה
משתדל לקרוא, לראות ולשמוע. כמה שיותר.
מנסה לתמרן בין חוסר הבנה להתאהבות מוחלטת.

רק לטרופי דעת

things behind the sun

"מכל המילים העצובות שיש, אלו העצובות ביותר: זה יכול היה להיות"

18.07.08
23:49
מצאתי את זה פתאם במגירה

כנראה שמעולם לא ראיתי את אור השמש. כנראה שמעולם לא חשתי על עורי את צריבת אורה. כנראה. כנראה שמעולם לא, יקירתי. אני זוכר בוקר קייצי. לא, בוקר בקיץ. רוח חמה, לחות באויר, אור, אני זוכר. אני זוכר פריטת מיתרים על חול חום. גבעות-גבעות של חול. רם ונישא מעלי. הגבעה קורצת לי. אני מטפס עליה למרות הכאבים בברכיים ומגיע לפסגה הגבוהה ביותר שלה. שולח יד לגעת בשמים. מרחוק, עוד פריטת מיתרים, אולי גיטרה. אני יחף והרגלים בוערות, העור נהיה אדמומי ואחרי דקה כבר אדום לגמרי. מרים עוד יד לגעת בשמיים והכחול הזה נעים למגע. כמו להעביר יד במים שקטים ולהרגיש את השקיפות על תאי העור החשופים. יש רק כחול בשמים, אף לא ענן אחד ולא חשוך. כנראה שמעולם לא ראיתי את אור השמש. כשאמרת - היא בעיניי - הסתכלתי, היטב הסתכלתי. וראיתי ציפייה גדושה ואהבה בהמון ואת הקמצוץ של העצב שהיא מביאה איתה ומקיף את העין בדוק עדין של שבירות. אחר כך ראיתי את הגב שלך ובבהירות מסמאת ראיתי אותו מתרחק ממני בתנועות חמקניות ומהירות. אני לא יודע למה אבל ככל שהוא התרחק כך נהיה בהיר יותר. הפנתי מבט אל השמיים. העננים יצרו סדרה של קומפוזיציות מעוררות גיחוך. דימיתי לי חיי נישואין.

-ובכלל, אין בזה פגם, נהגתי לומר. יש אנשים שראו ובזה מסתכמת תורת הראיה שלהם. עדיף?

כנראה שמעולם לא ראיתי את אור השמש אבל יערות סבוכים ומושלגים ראיתי וכביש ארוך מאין כמוהו שבשוליו צחיחות נבזית הממתינה לטרף ורקיע כחול מנשוא שנגינה עוטפת את צבעיו. כמה פחדתי לרדת מאותה גבעת חול. רגלי היחפות כבר נכרכו מהחול הלוהט אך לא יכולתי להביא אותן לכדי תזוזה. לא רציתי. התעקשתי לראות את אור השמש ולו לרגע. מופת של עקשות. מרחוק, ספינות נכנסות לעגון ברציפים של הנמל הסמוך. צעקות יורדי-ים וסבלים. אלו הכמהים לחופש ואלו השבעים ממנו די בכדי לא להתרגש ממנו ומעט מדי בכדי לוותר עליו. ילדה עם צמה וכיסוי ראש עוברת לידי. כשאני מתבונן היטב היא כבר רחוקה. פניה חמקו ממני. העיניים עצלות ומותשות. עברה ולקחה עמה את פריטת המיתרים. רציתי לצעוק לה "היי! זאת פריטת המיתרים שלי שאת לוקחת איתך! תחזרי הנה מיד!", היא וודאי היתה מביטה אחרונית ומסוככת על עיניה להיטיב לראות ובראותה אותי, מניף ידיים ביחפוני, היתה פורצת בצחוק מתגלגל שהדו היה מגיע עד אלי, לראש גבעת החול. על כן, שתקתי ונאחזתי בחזקה -עד כמה שכוחי אפשר לי - בצלילים האחרונים של אותה מוסיקה.

כנראה שמעולם לא ראיתי את אור השמש. אולי כי כשהיית לא היית וכשהלכת כבר היה מאוחר והאור גם כך עוזב כשמאוחר. לא מחכה שיהיה מאוחר מדי. כשהייתי קטן היינו מכינים מזחלות מקרשים. דופקים בפטישים ומסמרים וגולשים ממרומי פסגות החול עד להתהפכות המזחלת. תמיד טענתי שמזחלות הן רק לשלג ושהמזחלת מתרגזת ששינינו לה את הייעוד ולכן היא מתהפכת בדיוק רגע לפני שריקת הסיום. חטפתי הרבה מכות כשהייתי קטן. מעולם לא חטפתי מכות מבריונים. רק החלשים הרביצו לי. גם אבא שלי, שאחרי שנים הבנתי שהיה חלש, היה מרביץ לי אחרי שהפכתי לו את ארגז הכלים בחיפוש אחר פטיש ומסמרים. הוא נהיה אדום כמו כפות הרגליים היחפות שלי והוא צעק עד השמים שבהם אני נוגע ואמא היתה גוערת בו שיפסיק לצרוח והוא היה אומר שבנות צורחות גברים צועקים ושלא תעז לקרוא לו נקבה עוד פעם.   

 

(הסוף.)