תוגת צעצועיך הגדולים
גיא אבק


נולד ב-1982 בגליל, ומאז משתדל להישאר שם.

כותב בעיקר שירים. קורא בעיקר מילים (בכל מקום, גם על שלטים ועל המדבקות של המשקאות הקלים והשמפו).

מחפש את היופי בכל דבר (ובדרך כלל מוצא הרבה יותר מהצפוי). אוהב מים ושדות ארוכים וחיוכים בקצוות הפה וכמעט כל דבר שמפיק מוזיקה. מאמין שאי אפשר להיות עצובים כשלועסים תפוז. מתאהב, בממוצע, פעם ביום מאוהב.

 בעיקר, כאמור, כותב. לומד גם למחוק.

 (מבקש שתקראו אותו לאט)

נר ליד המיטה

"הזמן הכפרי, הדשן, הרחום,
כמעטיני הפרה אל הדלי.
השמש חובקת את רוך היקום,
לוחשת: כולךָ שלי."

(לאה גולדברג)

הדלת קצת פתוחה לחדר אחר
אבק בבמה 
14.11.09
23:56
משירי תל אביב

כבר שנה אני חי בגוש דן, ולא בגליל. זה לא קל, אבל יש לי סיבה טובה (אהבה). אחרי תקופה ארוכה בלי כתיבה, העיר איתה אני נאבק התחילה לגרד ממני שירים. בכאב, בלי רצון. אבל הם יצאו, וכך הם יצאו. אולי לא נכון לקרוא להם שירי תל אביב, אלא שירי גליל בתל אביב.

ואחרי כל כך הרבה זמן, צריך להזכיר: קראו לאט.

ילדוּת/תל אביב

הילדות זולגת ממני
עובר מהר מתחת גשר דינזגוף
המפלצות האלמותיות מתחת למיטה
הן בניינים בני מאה או פחות
מתקלפים

אני שונא צמתים
שדה זה קל
בעיר נתקע בכל פינת רחוב.
ולא רואים ילדים משחקים בתל אביב.


לאלף את האדם להיות חיה

הספיקה שריטה קטנה
כדי לפעור שוב את חיי לרווחה
הילד הקיבוצניק היחף מתעורר
ושואל: מה העיר הזו?
עם הזיעה והזמן והתשלומים
האם אפשר לפרוע את הבגרות באשראי?

החושים בוערים
ושק הדמעות דרוך תמיד
המחשבה פועמת כאן, קווי המתאר חדים
הגוף רעב
כך לחיות תמיד,
כך, להיות חיה, תמיד


*

בשר צעיר מתנועע
העיר הזו היא סיר רותח
היא איטליז, בלי השדה
והמרעה, והשלייה
והשמיים הגדולים המשגיחים בנחת.


*

ענפי העצים ברוח
שרים
אפילו בלב תל אביב, בלחש
שרים.

בתי קפה מלאים גלגלים
קיטורי עשן, מעלי אדים
מילים מדוברות, רעלים.

בגליל, עכשיו,
שדה קטן נשרף כליל.


*

מחוץ למוזיאון ארץ ישראל
הפלנטריום נראה כמטאור מת
גווייה נעולה במכתש של עצמה.

תמיד רציתי לקחת אותך
איתי למצפה רמון
בלילה שקוף אפשר לראות שם
כמו באלבום משפחתי בבית קברות
את הולדת כדור הארץ וכל שאר
הכוכבים.

 

(הסוף.)