אודות אילנה
אילנה

שם: אילנה
גיל: 23
היא מפצלת, היא מפוצלת, היא מולידה את עצמה ותוך כדי כך מתרוקנת ונהרסת כמיקרוקוסמוס וכמקרוקוסמוס.
היא תרד אל בין הקליפות כדי להעלות את הניצוצות, או תפוצץ את הקליפות מעוצם הניצוצות שבתוכה.
פרטים נוספים: דיוקן עצמי

28.10.02
12:12
"שברי את הטלוויזיה ובואי נלך לישון"

האלבום החדש של בק מתנגן ברקע. כל כך אמיתי וכל כך ישיר לטעמי.
ולמרות שיש מבקרים שיטענו שחדוות הפוזה ממשיכה ללוות את בק גם כאן, אני מוצאת באלבום ביטוי אותנטי וכנה.
ואז אני חושבת על כך שאנחנו כבר לא חיים, חיים אותנטיים וחופשיים.
התרבות כבר לא נוצרת ע"י האנשים.
מניפולציות ערמומיות מופעלות עלינו מדי יום, כל היום.
הרגשות שלנו, האישיות שלנו והערכים הבסיסיים ביותר נמצאים כל העת תחת מצור של התקשורת ושל כוחות תרבותיים.
כל מסר נבדק, נבחר, נעטף, מנוילן, מתויג, ונארג אל תוך מירקם הקיום שלנו כמוצר אינסופי.
בעבר הרחוק היה קיים המושג "מדורת השבט", הסיפורים שלנו היו מועברים מדור לדור ע"י המשפחה, השכנים והחכמים באופן ישיר מסביב למדורה. כיום כשמדורת השבט היא הישיבה סביב הטלוויזיה מדי ערב הסיפורים שלנו מסופרים ע"י תאגידים מנוכרים שיש להם "משהו למכור בנוסף לסיפור" : מותגים, מוצרים, אופנות, סלבריטאים, בידור- ראוות הענק המלוות את הפקתה שח התרבות- הם למעשה התרבות הנוכחית שלנו.
הפכנו "לחברת הראווה- עולם של רצונות מומצאים ורגשות מתומרנים."
הראווה מציגה את עצמה בעת ובעונה אחת כחברה עצמה, כחלק מהחברה וכמכשיר איחוד.
הראווה היא גרעין האי-ממשות של החברה הממשית.
מתחת לכל צורותיה הייחודיות מידע או תעמולה, פרסום או צריכה ישירה של שעשועים- הראווה מכוננת את הדגם הנוכחי של החיים החברתיים השליטים.
היא האישור החובק- כל של בחירה שכבר נעשתה- בחירה בייצור ובצריכה המתבקשת מכך.
כצרכני תרבות אנו חשים שאנו יודעים מה מחכה לנו.
התפתחה כאן איזושהי מערכת ערכים סטנדרטית- כך עושים טלוויזיה, כך כותבים מאמר, כך עושים אמנות.
אני לא יוצאת כנגד הסטנדרט ככלל, כי סטנדרט הוא דבר נחוץ וחיוני אבל כשהוא רוכש בלעדיות והופך להיות האופציה היחידה שיש לנו, אז יש כאן בעיה.
כי אז הקהל לא נפגש עם חריגות מהסטנדרט ומזהה את הנורמטיבי עם הנכון והאמיתי. הוא מוכן לקבל רק את המקובל ושואף למציאות חסרת חריגות.
לעזאזל אנחנו עצמנו מותגנו.
אנחנו חיים, חיים מעוצבים – ישנים על מצע של סדינים טרנדים שכובסו באבקה שחודרת מבעד לסיבים, אוכלים גבינה מקופסא שמזכירה את הבית, יושבים במכונית שמהווה תחליף לסם הנעורים העתיק, מאזינים לתחנת רדיו שמכתיבה את הטעם המוזיקלי האוניברסאלי, עובדים במשרד המעוצב למשעי, ומקבלים שם תלושי אוכל לארוחת הצהריים באחת ממסעדות הרשת שסגרו דיל על עסקיות עם החברה.
פותחים טלוויזיה רק כדי שיפמפמו לנו שבשני וחמישי- יש "צבעים שרואים מכאן"- מקום לכל צבעי הקשת, לרבגוניות. בעוד שמה שאנחנו באמת מקבלים זה עוד שידור חוזר של דרמה כושלת. ואז אנחנו שבים לישון בבית הסטנדרטי עם יחידת הורים שני חדרי ילדים וחדר ממ"ד, בית שנמצא בשכונה שמתאימה רק לנו- שכונת המהנדסים, שכונת אנשי הקבע, שכונת האמנים. רק שלא נסטה מהתלם, רק שנהיה כמו כולם.
התפקיד שלנו מסתכם על פי רוב בהאזנה ובהתבוננות- ולאחר מכן בהתבסס על מה שראינו ושמענו , בקנייה. ספק אם בכל המעגל הזה יש אפילו קומץ של רגעים חופשיים או ספונטאניים.
במציאות בה קיים רק הנורמטיבי, אין מקום לחשיבה עצמאית, להתבוננות ביקורתית ויצירתיות אמיתית.

מה שאבסורד כאן הוא שאנחנו קורבנות מרצון.
אותם מנגנוני שליטה על היחיד הם לא תוצאה של גורמים חיצוניים עוינים המעוניינים לנצל את בני האדם. אם אנחנו לא היינו צריכים את אותה הרעלת אינפורמציה, אם אנחנו לא היינו מצייתים בעצימת עיניים למערכת הערכים הנורמטיבית, המנגנונים האלה לא היו קיימים מלכתחילה, הצורך הוא שמוליך את מנגנוני השליטה.
איבדנו את האינסטינקט, לכונן ערכים אישיים, לבדוק את תפיסת העולם שלנו ביחס למגע ראשוני ומיידי עם המציאות. במקום זאת הפכנו לצרכנים.
אני יותר מדי צינית מכדי להאמין שניתן לכונן כאן מרד ברמה בחברתית. ובאיזשהו מקום נוח לי במצב הקיים בלי שינויים גדולים.
אבל הצורך לחיות את החיים בדרך אחרת הולך ותופח.
אם נצא מנקודת הנחה שנרדמנו בשמירה.
ונבין כי מנגנוני השליטה על היחיד הם חסרי מוקד, חסרי מפעיל, ושאנחנו אלה שכבלנו את עצמנו, ושההתנהגות שלנו בבסיסה צומחת ממקורות השראה, מרעיונות מאידיאולוגיה כי אז יהיה מדובר על מרד ברמה האישית. על האינדבדואל המשחרר את עצמו מההתניות הפנימיות שלו.
עלינו לשאוף לעצמאות רעיונית וערכית, האינסטינקט הזה להיות חופשי ולא כבול טמון עמוק בכל אחד ואחת מאתנו.
תנסו להגדיר מחדש את משמעות החיים שלכם עד שתוכלו לומר לעצמכם בכנות שאורח החיים שלכם הוא יצירה. שהמעשים שלכם ניזונים מאינטנסיביות של מחשבה.
זאת לא קלישאה ריקה מתוכן. סתם הרהורים שאולי כדאי לנסות.
יש להתייחס אל החיים כאל יצירת אמנות, משהו עם מעין "חתימה אישית", שנדע שהחיים הם משהו שפעלנו ויצרנו מתוכנו ולא נתנו למשהו או מישהו להוביל אותנו מבלי שתהיה לנו עמדה בעניין.
זאת יצירה שאם נסתכל עליה לרגע מבחוץ נדע שהיא שלנו שבאמת עשינו פה משהו ולא חשוב כרגע מה.
פשוט לחיות כל תחום לימודים/ עבודה/ אהבה או כל דבר אחר כאילו שאתה אמן שיוצר את יצירתו הבאה.
צריך רק קצת אומץ.

(הסוף.)