אודות אבי
אבי

 

 

רוצה סיפור
ושיכניס בו
אהבה

02.11.02
20:59
עז

כשחושבים על זה, הכל הופך למדכא הרבה יותר ממה שחשבת שיכול להיות ממילא. אז במקום, מנסים להתחבר לאני הפנימי. ככה, אולי לא נצטרך באמת לחשוב על זה והכל יקרה בצורה הטבעית ומשביעת הרצון שתמיד קיווינו שיקרה.
אתמול ישבתי על מדרגת האספלט הסמוכה לדלת הכניסה. מימיני ישב בנימין ומשמאלי שכב יפתח. השעה היתה מאוחרת. הרבה יותר מהצפוי. ואני יושב ומנסה להתחבר לאני הפנימי שלי. וזה לא פשוט. האמינו לי.
לקח לי הרבה זמן להגיע למסקנה שהאני הפנימי שלי הוא זה שיביא לי את האושר העילאי. ועכשיו כשאני יודע שזו היא הדרך היחידה, מפחידה אותי הרבה יותר המחשבה שאולי בעצם אין לי מושג איך מגיעים אליו.
בזבזתי ימים כלילות בחיפושים אחר האני הפנימי שלי. ניסיתי בתל-אביב, אבל הלחות שיגעה אותי ולא דמיינתי את האני הפנימי שלי מתחבר לאקלים לח. אז המשכתי הלאה. חיפשתי באוטובוסים. פעם כמעט הייתי משוכנע שהאני הפנימי שלי הוא הנהג של 7:30 בבוקר בקו 63. עם הזמן השתכנעתי שאין סיכוי שלאני הפנימי שלי יהיה שפם. שלא נדבר על זה שהקסטה של להקת חיל הים אותה היה שומע, ודאי היתה הדבר האחרון שהאני הפנימי שלי מסוגל היה לאכול ב- 7:30 בבוקר. חיפשתי אותו בפאב קיבוצי על גדות הירדן. משהו אמר לי שהוא טיפוס שיתחבר לאוכל מהיר ואלכוהול זול. האני הפנימי שלי סירב להופיע, אבל האוכל המהיר והאלכוהול הזול מצאו יותר ויותר חן בעיני. המקום היה כלבבי. האנשים טובים. המוסיקה משובחת. האקלים אידיאלי. הייתי שרוי בטרוף חושים משכר. הפסקתי לחפש. לא היו לי את הכוחות הנפשיים לזה. האלכוהול, שהתייקר עם הזמן אך איכויותיו המפוקפקות שמרו על סטטוס-קוו נצחי, סיפק את כל צרכי. אותה תקופה, בה הייתי שרוי בשכרות כרונית, הייתי בטוח שאולי אותו בקבוק זכוכית עגום הוא בעצם האני הפנימי שלי. כל אותו זמן השתדלתי להתייחס יפה לאני הפנימי שלי. סירבתי להחזיר אותו למלצריות החטובות, גם כשהללו ניסו לפתות אותי ב- 25 אגורות, לדבריהן, דמי פיקדון על אותו בקבוק. נשמע היה לי מגוחך לוותר על עצם קיומי, וכל זאת בשביל 3 מטבעות מתכת, שהיו אולי האני הפנימי של הבעלים, אך ודאי לא שלי. עם הזמן צברתי כמות בקבוקים מפוארת שדומה היה שהרגיזה את הבעלים, שטען באוזני בעלי בריתי, שהמקום שלו הוא לא בית אחווה לחולי רוח והזמין ערב אחד את החברים בכחול. הם הגיעו באותו השלב של הערב בו לא הייתי בשיא פיקחותי, ודומה היה שהברבורים על האני הפנימי שלי היה הדבר האחרון שעניין אותם. בעלי בריתי לא היססו לעמוד לצדי, ואחרי תגרה קצרה מצאתי את עצמי כבול במושב האחורי של רכב משטרתי מקרטע.
בבוקר למחרת התעוררתי על הרצפה של חדר מואר. על אותה רצפה היו רדומים שני טיפוסים שלא ראיתי מעולם. כשהתעוררו, בקשתי לדעת איפה אני נמצא. אמרו שבמוסד. קראו להם פולי ויהונתן. כשסיפרתי להם על הבקבוקים ועל הבעלים החלאה, הם מיהרו להזדהות איתי. פולי סיפר שחשב בעבר שהאני הפנימי שלו הוא מקטרת. יהונתן (שהפציר בי לקרוא לו ג'ון) דווקא ראה בגלולות ההריון של אשתו את האני הפנימי שלו. השניים סיפרו לי שהשהות הזמנית (עפ"י החברים בלבן) במוסד פיקחה אותם. הם הבינו שהאני הפנימי שלהם לא יכול להיות טמון בעצם חומרי. ג'ון אמר שאחרי תקופה ארוכה במוסד הוא יודע שהאני הפנימי שלו הוא אפרוח. ולא סתם אפרוח. כזה שרק כרגע בקע מהביצה. אפרוח בן-יומו. פולי הנהן, וסיפר לי שהאני הפנימי שלו הוא דווקא כלב-ים.
שהות ממושכת במוסד לצד פולי (שהלבנים לא הפסיקו להחדיר בן מחטים) וג'ון הביאה אותי להשלמה עם כך שהאני הפנימי שלי הוא לא בקבוק. עם הזמן, יותר ויותר השתכנעתי שהאני הפנימי שלי היא עז. אין לי הסבר לשאלה למה עז. פתאום הכל נראה היה כל כך נכון ובתוך תוכי הייתי שלם כפי שלא הייתי מעולם. עז.


(הסוף.)