אודות אילנה
אילנה

שם: אילנה
גיל: 23
היא מפצלת, היא מפוצלת, היא מולידה את עצמה ותוך כדי כך מתרוקנת ונהרסת כמיקרוקוסמוס וכמקרוקוסמוס.
היא תרד אל בין הקליפות כדי להעלות את הניצוצות, או תפוצץ את הקליפות מעוצם הניצוצות שבתוכה.
פרטים נוספים: דיוקן עצמי

04.11.02
14:45
משחקים בליפול

And then I see you from
the other side of the street
and I push my way inside
to tell you something
insignificant about the
worries of my day, and you
,scream into my ear: oh
!how nice to see you here
(רונה קינן)

לא ממש היו לי תוכניות לאותו הערב.
שיטוט סהרורי בדירה שתמיד מוליד משהו.
צבעים מפחידים זוחלים אליי להפר את השקט המדומה שעטיתי במהלך היום. אני נושמת אותם. מסתגלת לחלקיקי האוויר. יודעת שבפחד הזה חיי.
כמה קל לשכוח לרגע את כל האנשים שמקיפים ואוהבים אותי. כמה שאתה אוהב.
ופתאום בדידות ארעית.
קמה, ניגשת לחלון, רוכנת. ברחוב מהלכים אנשים בתוך זמן שאינו שלהם וצועדים אל מקום שאינו קיים עוד.
אישה זקנה נעמדת למולי, לפהק.
והנה גם אני כבר שם בהמון, אישה רגילה עם עיניים כחול. מחפשת שקט, בוררת ניחומים. תוהה מנין להם העוז לקום ולהחליט שהכול לא כל כך מסובך ואפילו פשוט. פשוט להמשיך.
השמש לבשה פני ירח. סוף אוקטובר והסתיו נקרא להעיד.
צלילים משכרים מפתים אותי להיכנס למקום ולהזמין לי כוס יין. בפנים, אנשים חצי מוכרים וחצי מכורים פזורים סביב. לידי על הבר ישבה חולצה שחורה ממעצב בכיכר. שש מאות ש"ח על פי כתבה שהתפרסמה בסופשבוע. אני לבשתי לגופי את עורי הלבן.
מספר רגעים חולפים עלי בבהייה בכוס המשקה. ואז מתוך שרוול החולצה יוצאת כף יד ומניחה אותה בכף ידי. תחושה עמומה, מעורפלת, עד לכדי אינטימיות רגעית צפויה.
אפילו לא הרמתי את ראשי לראות על מי מונחת החולצה. ואולי ידעתי אין בכך צורך.
החולצה השחורה עוד שם והיד לוחשת, ולי לא אכפת פתאום להיות מוכרת או להתמכר כמו כולם.זה הרי מקום למתמכרים. אני לא נוהגת להתמכר בקלות, זה קורה רק כשפעימות הלב שלי לא משביעות רצון או כשאני נצרכת לאושר שאיננו כמותי.
אצבעות סגרו על אצבעות ואני עדיין לא מציצה. תתמכרי אמרתי לעצמי, תתמכרי לתחושה, לריח, תפסיקי לחשוב.
פתק כחול מוחלק לעברי על הבר. החולצה השחורה מציע שאעצום את עיני, לא להביט, שנשחק משחק.
ואני תוהה על טיבו של מבט, כמה נעים להיזכר שכל כך טוב לך שמישהו מביט בך בעיניים של אהבה, עיניים מלאות השתוקקות שמלטפות אותך במבטן ומשתהות פה ושם.
עצמתי את עיני, מפנה אליו את מבטי. עכשיו נלך, הוא אמר. היד עזרה לי לקום ממקומי והובילה אותי בעדינות בין האנשים.
בחושך, המחשבות פרועות, צבעוניות.
רציתי לשאול: אתה בורח? כי אם כן אז יש אצלי מקום לבורחים. ואולי אין מקום שם בשבילי.
דלת נפתחת ואנחנו בחוץ. סתיו וקריר. החולצה השחורה עטפה אותי בחיבוק חמים. ריח גופו מתערבב בשלי.
האלכוהול מטשטש, העדר שווי משקל, רק שלא אפול.ואני חושבת על כך שיום אחד גם אני לא אצטרך חומה להישען. יום אחד כבר לא אהיה יותר נבהלת.
תתמכרי, לא אל תפתחי את העיניים. החושך, מעתיק את הסודות.
ממשיכים ללכת. רעש המכוניות עוטף אותי כעת משני צדי, כנראה שאנחנו צועדים בשדרה, ליד הכיכר. כלב חולף על פנינו תוך שפשוף זנבו ברגלי הימנית.
החולצה השחורה מזמזם שיר ששכחתי מזמן. אצלי שירים הם לפעמים גם סימנים. ואני נצרכת לכל כך הרבה סימנים. להאמין במשהו שימשוך לפנים ובאותה שעה אני נרגעת.
מפליא כמה מהר התרגלתי לעיוורון. בחושך, הקולות נחרקים.
הזמזום נעשה עמום ואז נפסק, מדרגות הוא אמר ואני השתדלתי לא למעוד. ריח של תבשיל מוכר הזכיר לי שלא אכלתי מאז הצהריים. נעצרים, הוא פותח את הדלת. השיר שזמזמנו התנגן עכשיו ברקע. חייכתי.
הוא הוביל אותי ברחבי הדירה תוך שהוא מעביר את ידי על קירות וחפצים, אני מתמסרת לחוויה המהפנטת.
לוקח לי כמה שניות לזהות כל חפץ. והוא בתזמון מושלם יודע מתי לעבור לחפץ הבא.
חפצים הם סיפורים, חוויות.
היו שם התצלום הענק מלפני שנה שעל הקיר בכניסה שעכשיו נוספו לו כמה כתמי צבע מחמיאים. מעיל העור המשופשף, אוסף התקליטים, הבובה מיפן, הספה הנמוכה, מנורת התיאטרון, לוח השחמט, המכתבה הישנה, נעלי הבית המרופטות, כלי הציור פזורים על השטיח מהשוק, ארון הבגדים המבולגן.
והמיטה הרכה. עור לבן וחולצה שחורה נשכבים זה מול זה.
טוהר חסר הגיון וחייתי. הרמונית פעימות לב מרחפת מעל. אני רוצה שוב להיות מוטלת על חזותך ולנוח. מבקשת מפלט. הוד גופך איום ורחוק. יש ניע באוויר. גוף נאסף לגוף. כל תווי הפנים שנשכחו, כל התנועות , השיער, השפתיים, נגיעות של לחש. כתמים.
בחושך, אלמד אותו את עצמי ברוך.
בחושך, אני לא נוטשת, לא נמלטת אל חלומות מוזרים.
בחושך, אפשר לומר שנית שאוהבים.
נפשי כלה ושבעה חיפושים אחר סודות אבודים, כל חלומותיי תלויים על עץ, לבי מוטל בקרקעית, מבקש אותך. אני חצי נסוגה וחצי מתקדמת, לאן אלך עם לבי? זה חטא להשאיר בפנים את מה שיש לתת אז למה להסס?
בחושך, לא הצלחתי להחליט מה נכון.
רגע קצר צף על פני האור, דמויות, רגעים, אני ששיננתי לך: לרצות, לאהוב, הפכתי לחומה בצורה.
ואני שוכחת פתאום שזה משחק ושוברת את כל הכלים בדמעות.
פוקחת את עיני. באור, גידי שלי מביט בי מבט חודר מנסה להשיל מעלי האישה הנבהלת. הי אהובה שלי, אני כאן, תפסיקי לבכות. תפסיקי לתור חסרת מנוח, הכול כאן ועכשיו.שיחקנו משחק. משחק של אוהבים.

באור, אני תמיד אוהבת יותר מדי או בכלל לא.
באור, אני לפעמים משחקת בליפול. מתייסרת. מותירה מאחור את העולם.
עיניים שחורות של גידי לא מתעייפות, לא מתייאשות.
בואי נישן צמוד, ביחד הוא אומר. הלילה שוב לא יתעורר. כוכבים בודדים של שמי הנצח זורחים רק בשבילך.
עכשיו גם באור אפשר לומר שנית שאוהבים.

תחי האהבה כל עוד היא חיה.


(הסוף.)